הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)בהלכות דעות מספק הרמב"ם ביטוי הלכתי-נורמטיבי ל'דרך האמצע' של אריסטו. הרמב"ם דורש מהאדם לסגל לעצמו מידות מאוזנות, ובכך לחיות חיים בריאים. דבקות איננה מגיעה בדרכים קיצוניות, של פרישות ושל סיגוף. בריאת האדם בצלם א-לוהים גוזרת ששלמותו הגבוהה ביותר תהיה כאשר הוא יהיה כא-לוהים, היינו במי שמידותיו שלמות ומאוזנות.
לדברים אלו של הרמב"ם חשיבות גדולה במיוחד בימינו. רבים הם אלה שפוקדים כיום חדרי כושר למיניהם על מנת לפתח ולשמור על בריאות הגוף. הרמב"ם מחדש שיש לפקוד באותה מידה גם את חדרי הכושר של הנפש. ללכת בדרך האמצע איננו דבר קל ומובן מאליו. האדם צריך להתמודד ולהתגבר על יצריו ותאוותיו לשם כך. בתחילה, התמודדות זו תהיה מאד קשה עבורו, אך ככל שירגיל עצמו באותן מידות מאוזנות, כך הדבר יהיה קל עבורו.
אבל הקושי שבהליכה בדרך האמצע איננו מסתכם בכך. הוא נובע גם מן העובדה שדרך האמצע איננה מקום קבוע. דרך האמצע היא דרך שתלויה בנסיבות וסיטואציות. לא דרך האמצע של אתמול היא דרך האמצע של היום, ולא דרך האמצע של היום היא דרך האמצע של מחר. בכל התמודדות שיש לאדם, בכל תחום שהוא, ובכל זמן שהוא יש לבחון את מיקומה הנכון של דרך האמצע. לעתים היא תנחה את האדם לפעול באופן מסוים ולעתים היא תנחה אותו לפעול בכיוון השני. לכך הרמב"ם מתייחס כאשר הוא פוסק (הלכות דעות א, ד): "הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו, לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו".
הרמב"ם מדגיש את הציווי לשום את הדעות "תמיד", מפני שמדובר בעבודה שעל האדם לעשות כל העת. את הדרך הממוצעת עליו לקבוע לעצמו בכל רגע ולנוכח כל התמודדות.
נקודת המפתח, שהיא אולי המאפיין המרכזי של דרך האמצע, היא שליטה עצמית. הדרכת האדם בדרך הממוצעת דורשת ממנו לא לפעול מתוך אינסטינקט או דחף. האדם איננו אמור להישלט בידי נטיותיו ויצריו אלא לשלוט עליהם. פעולותיו ותגובותיו למציאות המשתנה צריכות לנבוע מהכרה שזו הדרך הנכונה והישרה באותה עת ומתוך שקלול הנסיבות, ולא בגלל שככה הוא מרגיש או ככה מתחשק לו. שליטה עצמית היא התנאי לכך שאדם יוכל להעריך ולשום את הדרך הנכונה, כפי שדורש הרמב"ם.
הגישה הזו רחוקה מאד מהתרבות העכשווית, שמעודדת שחרור יצרים, הליכה אחר תחושות בטן ומתן ביטוי לרגשות מזדמנים. אנשים מוציאים ממון רב על אלכוהול וסמים כדי להגיע לאיבוד שליטה. על הכביש, ובעצם בכל מקום, אנו עדים להתפרצויות זעם בלתי נשלטות. אנו צורכים דברים רק כדי לספק את תאוות הרכישה. רבים אוכלים עם העיניים ולא באמת עם הקיבה. כמעט בכל תחום, הרגש או החשק המזדמן הם אלו ששולטים. ומדובר באידיאולוגיה סדורה, פוסטמודרנית שכזו, האומרת לאדם 'היה מי שאתה' ומזהירה מפני ריסון והגבלה (אותם היא מכנה 'משטור'). באופן עמוק, יש בגישה הזאת רבות מדרכי העבודה הזרה הקדמונית, שעשתה אידיאליזציה לרבות מהתכונות הנמוכות שבאדם.
הרמב"ם מלמד שלא כך היא דרך ה'. המלחמה של דרך ה' בעבודה זרה המודרנית היא המלחמה של הקול הקורא לשליטה ביצרים לקולות המבקשים לשחרר אותם, אותה מזהה הרמב"ם כמלחמה של הבריא בנפשו לחולה בנפשו, ומציב אותה כבסיס לתורה כולה. דרך התורה היא דרך האמצע והיא הדרך של חיים בריאים ומאושרים. אצל הרמב"ם, הכל אחד הוא.
(דברים תשעט)
