הרב יעקב הלוי פילבר (מייסד הישיבה לצעירים -ישל"צ וביה"ס נעם)משה רבנו פונה לעם: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם -לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת-ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ לִשְׁמֹר אֶת-מִצְוֹת ה' וְאֶת-חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָך". באמירה "כִּי אִם" מצפה השומע לשמוע בקשה אחת בלבד, אבל משה מפרט דרישות רבות: "ליראה… ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד… ולשמור את מצוות" – איך זה מתיישב עם הלשון הממעטת: "כי אם"?
הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" [דברים, י' יב'] מסביר שבאמירה הזו הקב"ה אינו פונה לאדם אחד או לקבוצה אחת בעם ישראל, אלא לארבעה סוגים של אנשים בישראל והם רמוזים בכתוב [דברים כט ט]: [א] "ראשיכם שבטיכם" – מנהיגי הציבור, [ב] "זקניכם ושוטריכם" – תלמידי חכמים הנקראים 'זקני ישראל', [ג] "כל איש ישראל" – 'בעלי בתים' שהם הציבור הרחב העוסקים בפרנסתם, [ד] "טפכם נשיכם וגרך" – אותם שאינם חייבים בכל המצוות. ומכל אחד מהם הקב"ה דורש לפי ערכו. כל אחד מהם אינו דומה לחברו בשאלת הקב"ה ממנו, וממשיך הנצי"ב ומפרט מה הקב"ה דורש מכל אחד: ומתחיל במנהיגי הדור הנקראים "עוסקים בצרכי ציבור", אחריהם זקני הדור, שהם תלמידי חכמים עמלי תורה, עליהם מוטלת מצות אהבת ה' ודביקות הרעיון בו יתברך בכל לב ונפש, ולקיים את המצוות המעשיות בכל הדקדוקים היותר אפשריים. והקבוצה השלישית הם המון ישראל העוסקים בפרנסתם, עליהם מוטל לשמור את המצוות בזמנם שלא יהא העסק שלו מבטל אותו מקיום המצווה. מהקבוצה הרביעית, "טפכם נשיכם וגרך" הקב"ה שואל להיות לטוב היישוב והליכות עולם של האנשים.
הדרישה הראשונה "ליראה את ה'" – לפי הנצי"ב – היא לא לכל הציבור אלא ממנהיגי הציבור, הצריכים להיות מסורים למילוי תפקידם הציבורי ואינם רשאים להתבטל מהשליחות שלהם אפילו לדברים שבקדושה, ומצינו שהעוסק בצרכי ציבור פטור מקריאת שמע. ואם כך, שואל הנצי"ב – "מה ה' שואל מראשי ישראל מנהיגי הציבור? הלא לא אהבה ודביקות ולא שמירת מצות עשה אלא יראה, היינו שיהא שקוע תמיד ביראת ה'". ומסביר: "באשר מי שהוא ראש ועוסק בצרכי רבים עלול לבא להנאת עצמו וכבודו במעשיהם, ולראות לטוב למי שחונף לו, ולהיפך למי שיגע בקצה כבודו יעלים עיניו מלראות בצר לו, או אף תמצא ידו להרע לו – על כן עליו כתיב: מה ה' שואל ממך כי אם ליראה, ובכל שעה עליו לידע כי גבוה מעל גבוה וגו'".
בדברי הנצי"ב הנחיה ברורה: שאחת הסיבות לשחיתות השלטונית, היא שהמנהיג במקום שידאג לרווחת הציבור יעסוק באגו האישי שלו. הסיבה השנייה היא העדפת אומרי ההן, ה'יס-מנים', "ולראות לטוב למי שחונף לו". וכישלון חמור יותר של מנהיג הציבור הוא מה שכתב הנצי"ב: "ולהיפך, למי שיגע בקצה כבודו יעלים עיניו מלראות בצר לו, או אף תמצא ידו להרע לו". שמנהיג הציבור מוזהר שלא ינצל את הכח שבידו לפגוע במי ש"נגע בקצה כבודו" ולהרע לו, (וכבר היו מקרים כאלו בחיינו הציבוריים אפילו אצל אנשי שלומנו). ועל הכישלונות הללו אומר משה רבנו: אתה שליח הציבור, מה ה' אלקיך שואל מעמך? כי אם ליראה את ה', שבכל משך מילוי תפקידך עליך לדעת כי מעליך יש גבוה מעל גבוה. והנה הנצי"ב אינו דורש ממנהיג הציבור "יראת שמים דתית" את זה הוא משאיר לזקני העם תלמידי החכמים, וממנהיגי הציבור הוא שואל יראת שמים חברתית: שלא לנצל את המשרה לשחיתות שלטונית, לא להפוך אותה קרדום לקידומו האישי בהנאות וכבוד, ולא להשתמש בה לחיסול חשבונות עם מי שאינו מאומרי ההן, או לפגוע במי שנגע בקצה כבודו. הנצי"ב מוסיף תנאי, שכדי שמנהיג הציבור יוכל למלא את תפקידו על דרך הישר והטוב, עליו להיות גם תלמיד חכם, שהתורה תהיה המצפן שלו להתנהלותו. עם זאת הוא אינו פוסל את מי שאינו תלמיד חכם מלהיות מנהיג, ובלבד שיתחבר אל תלמיד חכם אמתי שיבחר לעצמו, "והוא מדריכו ומעמידו על דרך הטוב והישר".
(פורסם בפרשת עקב תשע"ט)
