לב באומות או עם ככל העמים?

סיפור תולדות ההתיישבות של עם-ישראל בארץ כפי שהוא מופיע בפרשתנו נתון בתוך סיפור רחב הרבה יותר של תנועת עמים, של עליות ומורדות של אימפריות שלמות ושל היעלמותן מבמת ההיסטוריה של שבטים קדומים. החורים נכחדו בידי בני עשיו שירשו מהם את הר שעיר. ארצו של מואב נכבשה מידי האימים. את הרפאים זכאים העמונים לרשת. הכפתורים השמידו את העוים ויישבו את ארצם, ועוד. הקב"ה מופיע כמחולל ההיסטוריה וכגוזר תולדות עמים ובתוכם ישראל, כנותן אדמה ונוטלה ברצות. וכפי שכותב הרמב"ן במפורש: "ואין ראוי לגזול מעשו את אשר הורישם האלוקים כי ה' יקצוף על הגוזל מהם נחלה שהנחילם כאשר יקצוף על הגוזל מישראל הארץ".
בניגוד למודל של עם נבחר בארץ נבחרת, מתוך הפרשה שלנו עולה שקיימת אפשרות לסיפור של עם בתוך העמים, המתנהל בדרכי העמים. שזוכה לנחלה וירושה מכח הירושה, הזכות להגדרה עצמית ורצון ה'.
הד לשני פנים אלו ניתן למצוא במקורות ההגות היהודית. הרב קוק הבליט את הצד של מעלת הארץ המייחדת אותה מכל הארצות ושל הקשר הסגולי של עם-ישראל לארצו: "ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החומרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה. חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה" (אורות ישראל).
הרב קוק מדגיש את ההבדל בין הקשר שיש לכל עם לארצו כסידור מדיני לבין ארצנו שהיא מקור החיות של עם-ישראל, ולה עמנו קשר הדומה לזה שבין איברים לגוף. לפי תפיסה זו הלאומיות והתעוררות העמים בעת החדשה שונה בתכלית מן התהליך המקביל של הציונות.
לעומת הדברים הללו של הרב קוק ניתן למצוא במקורותינו גם את הרעיון האוניברסליסטי. המהר"ל כותב: "וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שינוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סדר כל אומה במקומה הראוי לה וסדר את ישראל במקום הראוי להם שהוא ארץ ישראל (נצח-ישראל)".
ואף כי המהר"ל עצמו מתפרש אחרת במאמרים אחרים שלו, כאן, המהר"ל משווה בין ארצות כלל האומות כמקום הטבעי לקשר שלנו לארץ. הוא סבור שהשיבה לארץ מולדת היא חלק מתהליך טבעי של שאיפת כל דבר למקומו המיוחד לו. לכל אומה בארצה יש תחיה תרבותית ולכל אומה קישור מהותי למקום. בבחינת "האדם הוא תבנית נוף מולדתו". גם האומות השונות יונקות מן הסביבה הגיאוגרפית והטופוגרפית מן האקלים ומחלוקת העונות. עם שבטבעו יש בו תכונות מסוימות ישאף להגיע אל המקום שמאפשר לו את מערכת האיזונים הפנימית המדויקת שלו.
שתי דיאגרמות המתארות את עם ישראל באומות מצטיירות כאן. האחת, של גרעין וקליפה. "ישראל באומות כלב באיברים". יסוד הבא לידי ביטוי בבחירה, בישיבה בארץ סגולה וכדו'. השנייה, של ישראל כחלק מתוך המין האנושי כולו, ישראל בצד האומות. אמנם התורה עצמה מתרכזת בעם-ישראל ורואה בו העם הנבחר, אך גם רומזת למרחב אנושי שלם ולעולם רב-תרבותי. בצידו מצויה גם השאיפה לקלוט מרוח העמים. ומכאן גם הסבר לגלות הממושכת ולפיזור בין האומות.
המתח בין שני התיאורים הוא מתח שבין "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", לבין "עם ככל העמים". מתח זה מצוי בפרשתנו ויוצר ומחיה את התודעה המורכבת שאנחנו נתונים בה. ההכרה בעדיפותו של היהודי על פני הגוי יחד עם ההכרה ביסוד המשותף האנושי וצלם אלוקים שבו. המתח הזה אינו מצריך הכרעה. עלינו לקרוא את מעשינו משתי נקודות מבט, ליצור רחמים וחסד בתוך הביטחון והקנאות. זהו ייחודו של עם ישראל מדורי דורות.
(דברים תשעט)