בין שיגרה לשינוי

פרשיית הקרבנות מאופיינת בסגנון של הדגשה וחזרתיות: 'עלת שבת בשבתו' (כח, י), ו'עשרון עשרון סלת' (כח, יג) 'זאת עולת חודש בחודשו' (כח, יד), 'עשרון עשרון תעשה לכבש האחד' (כח, כא וכט) וכיו"ב. לא כל החזרות משמשות בתפקיד דומה. צירוף המילים 'שבת בשבתו' או 'חודש בחודשו' באים להדגיש את החזרה על פעולת ההקרבה מידי שבת או חודש. לעומת זאת, החזרה על המילה עשרון נועדה לציין את הכמות המבוקשת: עשרון ועוד עשרון. החזרה "שבת בשבתו" יכולה להיות מוחלפת באמצעות התיאור: "בכל שבת". אך ניתן לפרש שמדובר בשימוש במינוח ספרותי יפה. לעומת זאת, הביטוי "עשרון עשרון" עשוי היה להיות מוחלף בפשטות ב"שני עשרונים", ולא ברור מדוע ישנה הדגשה על כל עשרון כשלעצמו.
נדמה שהתורה ניסתה לשרת באופן כללי מטרה שנרכשת רק באמצעות החזרה על המילים בפרשיה.
במונחים ספרותיים מדובר באמצעי רטורי. אמצעי שתפקידו המקובל הוא להדהד צלילים או מילים ובעיקר ליצור עומס רגשי מעצם השמעת ביטוי שוב ושוב. דבר זה אמור להעביר את השומע תהליך של שכנוע פנימי והפנמה של המסר הכללי.
למעשה, האפקט והמשמעות של חזרה טקסטואלית, בין בדיבור ובין בהשמעה, אינו שונה מאלה של החזרה על ריטואל, תוך כדי הובלת תהליך פנימי נפשי סמוי.
מהי המגמה ולאן מובילה אותנו החזרה? בפסוקים עצמם ישנה הדגשה על הזמן והדגשה על הכמות. נראה שיש פה ניסיון לפעול על הזמן ובתוכו ובעניין הכמות: להעניק משמעות למדידה ולדיוק. למעשה, יש כאן הנחלה של עקרון ההתמדה והדיוק או הרצינות של הפעולה.
מה מרוויחה התורה מהדגשת נושאים אלו בתוך מוסד ההקרבה? בפשטות, ההתמדה היא כמעט המנגנון הראשוני של הקרבה. זה היסוד הבסיסי: מקריבים לא מפני איזו התפעלות נפשית, אלא מתוך יצירת שיגרה וקצב חיים שמושמע באמצעות הקרבן.
בפועל, יש גם צד שני לחזרתיות הזו והוא קשור לתחושה של התנועה שהוא יוצר. אותו קול שמכתיב שיגרה קבועה, וחוזרת, מכתיב גם את קצב ההתקדמות, את התנועה על רצף הזמן. אותו קול חוזר מתעד גם את החלפת הרקע ואת החידוש. הזמן עבר ואנו בשלנו. הזמנים השתנו אבל אנו ממשיכים. במובן הזה החזרתיות מנגנת באוזנינו לא רק את ההתמדה אלא גם את ההשתנות והשינוי. שני עניינים שהם סותרים לכאורה. הפרשה והדיון בקרבנות מחייב אותנו לעיון ביחס בין שני אלו, בין ההתמדה לבין השינוי. נראה שניתן לומר כמה דברים על היחס הזה:
התמדה נוגדת שינוי: ישנם מצבים שבאמת ההתמדה בהם מקפדת כל אפשרות להשתנות. דוגמה למקרה כזה בהלכה למשל, הוא של כהן שאשתו נאנסה. ההתמדה במחשבה שהיא לא נאנסה תועיל לקיום הזוגיות (כי על פי הדין אשת כהן שנאנסה אסורה עליו. דין זה לא חל אם בעלה אינו מאמין לה). אבל ביחס לאישה, נפגעת הטראומה, המצב שונה. ואי השינוי מגביל את היכולת להכיל את מצבה העדין והרגיש. השיגרה מחייבת חשיבה בתוך המסגרת ואינה מאפשרת התעלות ותיקון. באופנים ובמקרים אחרים השיגרה מגוננת מפני שינוי. מי שמתפלל שלוש פעמים ביום, מברך לפני שהוא אוכל, רגיל לאכול כשר, יתקשה מאוד להיחלץ מההרגלים הללו ולעוקרם.
שינוי הוא שבירה של ההתמדה: וכן להיפך, שינוי נתפס כאפשרות להתגבר על האינרציה ולהשתחרר מכבליה. השינוי עשוי להוות נקודת מפנה מפתיעה שנרכשה מכוח מעורבות חיצונית ושבירה של הרצף: הברקה או לחילופין משבר וכדומה.
בשני האופנים הללו שינוי והתמדה נתפסים כמושגים מנוגדים.
אבל ישנה גם התמדה שגורמת לשינוי. למשל, אדם חולה שמתמיד במחלתו ומתעקש שלא ליטול תרופות, בדרך כלל יגרום למחלה להחמיר ולהחריף. מרבית הקשיים נוטים בדרך כלל לא להתמעט אלא להתעצם עם הזמן.
יש התמדה שגוברת על השינוי, למשל, כשאי זיהוי של בעיה מאפשר המשך שפוי של החיים. כמובן, זה תלוי במקרה.
וישנו גם השינוי שמעודד התמדה, שזה מצב פשוט, כל מי שחטף סטירה בחייו (במובן המטאפורי כמובן) יודע שזו יכולה להבנות שיגרה לשנים רבות.
על הלימוד החשוב שמלמדת פרשתנו על המתח שבין שיגרה קביעות והתמדה לבין שינוי ושבירה למדתי באופן מקרי. הייתי ב'ניחום אבלים' אצל חברה שאביה נפטר. אביה היה חולה במשך שנים ארוכות. ועם הזמן, מצבו הלך והחריף והוא נזקק לטיפולים קבועים המחייבים התייצבות בבית החולים שלוש פעמים בשבוע, למשך חצי יום בכל פעם. החברה סיפרה שבמשך ארבע שנים רצופות החברים ליוו את אביה לטיפולים ולא ויתרו ולא השאירו אותו אפילו פעם אחת לבד. הם יצרו תורנות קבועה של שלושה בקרים שלמים בשבוע.
חשבתי קצת על הסיפור שלה ועל המסירות וההתמדה של החברים, והבנתי משהו מאוד משמעותי. ההתמדה הזו היא שינוי. היא מחייבת לצאת מן השיגרה כדבר שבשיגרה. זו יכולת בלתי נתפסת, לעצב שיגרה בלתי שגרתית שמעוררת בכל פעם מחדש התעצמות הטוב בכל העולמות.
ויש בשיגרה הזו הקרבה. שבת בשבתו, חודש בחודשו ואף עשרון עשרון.
(פנחס תשעז)