הרב אליהו בירנבוים (ראש מכון 'שטראוס עמיאל' להכשרת שליחים, אור תורה סטון)ההיסטוריה של יהודי הודו היא מהעתיקות והמעניינות ביותר בתולדות עם ישראל. אנשים רבים מופתעים לשמוע שהיו יהודים וחיים יהודיים בהודו במשך מאות ואלפי שנים. האזכור הראשון של יהודים בהודו הוא במגילת אסתר: "מהודו ועד כוש".
במקור לא כל כך ידוע, כותב אברבנאל את הדברים הבאים על הודו: "שהביאו בני המערב ההולכים היום ממלכות פורטוגל לארץ הודו להביא הבשמים, שהעידו שראו שמה יהודים הרבה … והם אומרים שהמה מבני יהודה ובנימין מאותם שגלה סנחריב מערי יהודה קודם חורבן ירושלים… ושהניח אותם אחרי הררי החושך ושהם לא שבו בבית שני"
יהודי הודו מתחלקים ל3 קבוצות:
הקבוצה הגדולה והקדומה ביותר על אדמת הודו הם יהודי "בני ישראל" אשר עליהם נרחיב מעט את הדיבור, הקבוצה של יהודי "קוצ'ין" היא קטנה יותר, והקבוצה השלישית הם היהודים אשר הגיעו מעיראק במאה ה19 וקרואים בפי כל "היהודים הבגדאדים". כיום יש להוסיף על קבוצות אלו גם את הקהילה הישראלית הנמצאת בעיקר בגואה וצאצאי שבט מנשה הגרים בצפון מזרח הודו (מיזורם ומניפור). יהודי הודו מונים כיום כ5000 איש למרות שעד לפני מספר עשורים היו כ30.000 יהודים בקהילה.
קשה להכריע באופן מחקרי וברור מתי הגיעו היהודים להודו, יש הסוברים שהם צאצאים של עשרת השבטים האבודים אשר הוגלו על ידי מלך אשור בשנת 722 לפסה"נ. יש המדקדקים יותר בנושא וטוענים ש"בני ישראל" הם צאצאי שבט אשר וזבולון אשר היו יורדי ים וכן עסקו בבתי בד ובהפקת שמן זית, שאלו היו המקצועות אשר "בני ישראל" עסקו בהם בהודו בתחילת דרכם. אחרים סבורים שהם באו מארצות ערב ותימן לפני כ1.700 שנה. אולם האגדה המוכרת בפי כל בא לעזרתנו וקובעת כי ספינה של גולים מארץ ישראל נטרפה ליד חוף קונקאן, דרומית לבומבי. הניצולים, שבעה זוגות של גברים ונשים, קברו את מתיהם בבית קברות במקום אשר הפך בעתיד לבית הקברות של "בני ישראל".
ביקרתי בבית הקברות נבגאון שהוא ככל הנראה הבית קברות העתיק ביותר בעולם מחוץ לארץ ישראל. השלט בכניסה לבית הקברות מציין: "בית הקברות העתיק ביותר של "בני ישראל", בן כ2000 שנה".
הביקור באליבג, מקורם של יהודי "בני ישראל" (ALIBUG)
משפחות "בני ישראל" גרו באזור קונקאן וב200 כפרים שונים במשך דורות רבים. רק בשלב מאוחר כאשר החלה ההתפתחות הכלכלית של בומבי הם החלו לעבור לעיר הבירה. אחד הכפרים הידועים בו חיו יהודי "בני ישראל" היה אליבג. הכפר היה ידוע ככפר יהודי וגרו בו מאות משפחות. כיום גרות בכפר 5-6 משפחות יהודיות, אולם יש להם בית כנסת, חזן, ושוחט. מתקיימות תפילות בבית הכנסת בשבתות ובימים טובים עם 6-7 אנשים. בביקורי בכפר, ניתן היה לשמוע את הגאווה היהודית של המשפחות הגרות במקום באשר לעבר המפואר של הכפר.
אחד המנהגים המיוחדים של "בני ישראל", קשור בחג הפסח בו נוהגים בערב החג לטבול את כף היד בדם להטביע את היד על נייר ולתלות את הנייר מעל משקוף הדלת.
המסורות של "בני ישראל" בהודו, קשורות קשר הדוק לדמותו של אליהו הנביא. הרקע לכך הוא אגדה ידועה בקרב הקהילה שלאחר שהמשפחות הראשונות הגיעו להודו והתיישבו בה, הגיע אליהו הנביא לבקרם, לעודדם ולהבטיח להם שבקץ הגלות ישובו לארץ ישראל. ביקרתי בחנדלה (HANDALA) המקום שלפי המסורת אליהו הנביא הגיע עם מרכבתו ומשם עלה לשמים. איש הודי קיבל את פנינו והראה לנו סלע גדול ובו קו ארוך השקוע באבן המצביע על הסימן שהשאירו גלגלי המרכבה של אליהו הנביא וכן 2 חורים גדולים באבן המציינים את פרסאות הסוסים כאשר קפצו כדי לעלות השמימה.
היהודים מעיראק הגיעו להודו רק בסוף המאה ה 18. הם באו על טפם זקניהם ורבניהם והקימו בתי כנסת ובתי ספר לתפארת כדי להמשיך את אורח החיים הדתי על אדמת הודו.
בכניסה לאחד מבתי ספר שהוקמו על ידי המהגרים מעיראק מתנוסס שלט מיום חנוכת הבניין שבו כתובה בשפה מאד ציורית מה מטרת בית הספר: "זה בית תלמוד, נוסד להפיץ אור המדע על בני ישראל ולנהלם על מי מנוחות התורה והיראה ומוסר דרך ארץ ולחנכם בלמוד לשון הקודש ושפת אינגליש מבלי שכר…." בתחילת דרכו של בית הספר נקבעו הגבלות ביחס למספר הילדים מ"בני ישראל" אשר יכולים ללמוד בבית הספר. בשנת 1970 כל הילדים היהודים בבית הספר היו מ"בני ישראל" (125 מתוך 400). כיום לומדים בבית הספר כ500 הינדים ומוסלמים ורק 25 יהודים. בית הספר מנוהל על ידי ועד הקהילה היהודית אולם לא לומדים בו יהדות כלל וכלל. בבית הספר פגשתי תלמידים אשר לא יודעים כלל וכלל שבית הספר היה יהודי בעברו, הדברים נראים חריפים במיוחד על רק השלט המצביע על חזונו של בית הספר.
לאחר הגעתם של היהודים העיראקים לקהילות שונות בהודו, בעיקר לכלכתא ובומביי, החלו שאלות ביחס למעמדם של "בני ישראל" והאפשרות לשלבם במניין ואף להתחתן עמם.
הרקע לשאלת יהודי כלכתא לרבניהם הייתה ללא ספק השוני הפיזי בינם לבין יהודי "בני ישראל" וכן השוני במנהגים ובקיום מצוות מסוימות. במהלך מאות שנים, נותרו בני ישראל מבודדים מן הזרם המרכזי ביהדות עד אשר בשנת 1964 התקבלה החלטה של הרבנות הראשית לישראל, להכיר בהם כיהודים לכל דבר. מעניין לציין שקהילת "בני ישראל" התנהלה במשך השנים ולמעשה עד היום ללא רבנים וללא מנהיגות רוחנית מסודרת. המצב כיום בבומבי הוא שרוב רובם של יהודי הקהילה הם מ"בני ישראל" כ5.000 איש ורק כ200 איש נותרו מהבגדאדים. כך שלמעשה כיום בני ישראל הם אלו שמקבלים לתוכם את היהודים העיראקים ולא להפך. יש לציין שרבים מהקהילה היהודית של "בני ישראל" עלו לארץ מהקמת המדינה ועד היום. יהודי הודו מונים בארץ קרוב ל40.000 איש וזה מסביר כמובן את הירידה המשמעותית של מספרם בהודו.
(דברים תשעט)
