הרב אליהו בירנבוים (ראש מכון 'שטראוס עמיאל' להכשרת שליחים, אור תורה סטון)הרפובליקה הדומיניקנית שוכנת בחלקו המזרחי של האי היספניולה שבאיים הקאריביים, האי שהיה לתחנת ביניים לאוניות של קולומבוס בדרכן אל העולם החדש. אחיו של קולומבוס, דיאגו, היה מושל האי וביתו נמצא עד היום במרכז המדינה. גם עצמותיהם של קולומבוס ואחיו טמונים בסנטו דומינגו.
שטייטל בקאריביים
ערב מלחמת העולם השנייה, כשיהודים רבים נמלטו מאימת הנאצים באירופה, ומדינות רבות בעולם לא רצו לקבלם, הנשיא רפאל טרוחיו, הציע מקלט ברפובליקה הדומיניקנית למאה אלף יהודים, אך רק 645 יהודים הגיעו. המהגרים התיישבו בעיירת החוף הצפונית הקטנטנה סוסואה, שהייתה עד אז רק אדמת ג'ונגל, ויצרו מעין שטייטל יהודי, בו התנהלו חיים יהודיים לצד חיים שיתופיים וחקלאיים.
למרות שרוב המתיישבים היו יהודים גרמנים או אוסטרים ובעלי רקע מקצועי או בעלי מלאכה, הם התאימו עצמם לחיי החקלאות שהוצעו להם בסוסואה וביססו מושב יהודי מוצלח "פרודוקטוס סוסואה" שמייצר עד היום את רוב מוצרי הבשר והחלב של המדינה.
כיום, רק כ-20 מהמשפחות היהודיות המקוריות נותרו בסוסואה. עד 1980 העיר הייתה עדיין יהודית כולה; כיום יש בעיר שלושת אלפים תושבים קבועים, בהם כ-30 יהודים, אלו שנותרו בסוסואה והחזיקו באדמתם לאורך השנים.
בסוסואה יש בית כנסת פעיל אחד, בו מתקיימות תפילות רק בימים נוראים. בעבר בית הכנסת היה פעיל בכל ימות השבוע.
ראשוני היהודים
ראשוני היהודים התיישבו באזור הקאריביים במחצית המאה ה-18 לאחר שהפסיקו להיות מושבות ספרדיות ושוחררו מעולה. יהודים הגיעו בסודיות, וכמו כל היהודים האנוסים, הם רצו להתרחק ממרכזי האינקוויזיציה. היהודים בתקופה זו התיישבו בעיקר בונצואלה, קולומביה, פנמה, קוסטה ריקה והרפובליקה הדומיניקנית, שהייתה תחת שלטון ספרד עד שנת 1821. שחרור המושבה משלטון ספרד זימן ליהודים אפשרות להרחיב את פעילותם המסחרית ולהשתתף בפיתוח העולם החדש באזור זה של העולם. לאחר השחרור, יהודים ספרדים מקורסאו ואיים קרביים אחרים התיישבו ברפובליקה דומיניקנית בשלווה, נישאו עם הדומיניקנים, והשתלבו באוכלוסיה. אולם גם לאחר שחרור המדינה משלטון ספרד הקתולית, נשארו מוקדים חזקים של הכנסייה אשר בהשפעתה של ספרד, לא ראו עין בעין את הגעת היהודים לאזור וניסו לעצור זאת, הדבר גרם לכך שהיהודים היו צריכים להיות מאד זהירים בחייהם הדתיים. היהודים הבינו שכדי להשתלב בחברה המקומית על החיים היהודיים שלהם להיות מעט "נסתרים".
ההיסטוריה חוזרת
בשנת 1861 הסתיים תור הזהב של היהודים ברפובליקה הדומיניקנית אשר נתנה שוויון זכויות מלא ליהודים והספרדים שבו לשלוט במקום עד שנת 1865. עם שלטון ספרד, חזרה הקיצוניות הדתית וחוסר הסובלנות כלפי כופרים ויהודים בדמותו של הארכיבישוף מונזון.
לאחר שחרור הרפובליקה הדומיניקנית משלטון האיטי, התעורר ויכוח פנימי באוכלוסיה המקומית ובשלטון באשר ליחס ההולם כלפי היהודים הדרים במקום. היו שביקשו לשוב למורשת הספרדית הישנה ולהלום ביהודים כפי שהיה בעבר תחת שלטון ספרד והאינקוויזיציה. אחרים ראו בחידושה של הרפובליקה הדומיניקנית, תופעה בעלת תודעה לאומית חדשה וראו צורך בלשמור את היהודים כגורם העשוי לתרום להתפתחותה של המדינה.
התבוללות מרצון
לצערנו, סיפורם של היהודים ברפובליקה הדומיניקנית מלווה תמיד בתהליכים של התבוללות ונישואי תערובת. כבר מראשית הגעתם של היהודים למדינה חלה תופעה של "היתוך היהודים הספרדים והדומיניקנים". הטמיעה בקרב האוכלוסייה המקומית, הייתה מרצון שכן היהודים זכו ליחס טוב, לא כמו במדינות אחרות שם ההתבוללות הייתה תהליך שנכפה על היהודים.
המאפיין את ההתבוללות בקרב היהודים של סנטו דומינגו הוא איבוד הזהות, תוך שמירה על הגאווה היהודית. לאחר עזיבת היהדות, דורות רבים של צאצאים למשפחות יהודיות שומרים בגאווה על מקורה של המשפחה. פעמים רבות שהיהודי הספרדי הדומיניקני המשיך לכנות עצמו "עברי" גם אחרי שהמיר את דתו. דוגמא לכך אנו מוצאים בדבריו של נשיא הרפובליקה הדומיניקנית בשנת 1916, מר פרנסיסקו הנריקז קרוואחאל, שנהג לומר: "אני בן לאב יהודי ולאם מומרת. אין להאשימה על כי משפחתה נאלצה להתנצר, לגבי דידי יהודיה היא".
350 יהודים
היהודים ברפובליקה דומיניקנית לא התארגנו במשך המאה ה18-19 לכדי קהילה. אפשר לומר שרק בזכות נשיא המדינה טרוחיו, אשר הקים את המושבה היהודית בססואה ובנה את בית הכנסת בסנטו דומינגו בשנת 1958, היהודים הפכו לקהילה מסודרת.
כיום יש קהילה יהודית בסנטו דומינגו המונה כ-350 יהודים. רובם אינם יהודים מקוריים אשר הגיעו בעבר לסנטו דומינגו. רק כ-50 יהודים הם צאצאים של מהגרים יהודים לאי, ורוב היהודים האחרים, הגיעו מתוך רצון לפתוח אופקים חדשים ולפתוח מערכות מסחר במקום.
(במדבר תשעט)
