פיליפינים – מנילה

במשך המאות האחרונות הגיעו יהודים למנילה ממגוון סיבות- עסקים, הרפתקאות וחלקם ברחו מפני רדיפות בארצות אחרות. רבים נותרו שנה או שנתיים בלבד, ואחרים השתקעו דרך קבע. אולם, רק בשנים האחרונות מצאו היהודים במנילה את השקט שהם ציפו למצוא במקום הקרוב לאוקיאנוס השקט.

הגירת היהודים לפיליפינים
יהודים ספרדים התיישבו במנילה בזמן האינקוויזיציה הספרדית. לאחר מכן, סוחרים יהודים צרפתיים הגיעו לקראת סוף המאה ה-19 בחיפוש אחר נתיבי מסחר חדשים, ויהודים אמריקאים הגיעו לאיים ב-1898, בזמן המלחמה הספרדית-אמריקאית. כמה שנים לאחר מכן, לאחר נפילת האימפריה התורכית, הגיעו מספר משפחות בעיקר מתורכיה, סוריה ולבנון. לאחר מלחמת העולם הראשונה פליטים יהודיים רבים הגיעו מרוסיה בניסיון להימלט מאפליה בזמן המהפכה הרוסית. בזמן הכיבוש היפני של שנחאי אלפים נוספים הגיעו בבקשם מקלט. בחצי השני של שנות השלושים הגיעו יהודים נוספים שברחו מזוועות הנאצים. לא היו ארצות רבות בעולם שהסכימו לקבל פליטים אלו ופיליפינים הפכה להיות מרכז לפליטים מרדיפות הנאצים. הרפובליקה הפיליפינית פתחה את שעריה אחרי השואה ונתנה לאלפי יהודים להגיע אליה.

היהודים הראשונים
היהודים הראשונים שהגיעו לחופיי הפיליפינים היו אנוסים שברחו מרדיפות האינקוויזיציה הספרדית. האנוסים חיפשו מקום מקלט במערב האוקיאנוס השקט וחשבו בליבם שיהיה להם יותר קל לשמור על יהדותם רחוק מעין האינקוויזיציה. אולם האנוסים, שחצו ימים ויבשות להשגת מעט שקט נפשי ודתי, לא העריכו נכונה את כוחו של בית הדין של האינקוויזיציה אשר מצא אותם גם במנילה. חלק מהאנוסים נשפטו במקום ואחרים נשלחו להישפט במקסיקו על כפירתם ביסודות הדת הנוצרית.

הרישום הראשון של אנוסים בפיליפינים הוא של האחים חורחה ודמינגו רודריגז שחיו שנים רבות במנילה. הם נשפטו במקסיקו סיטי (כיוון שלא היה בית דין עצמאי בפיליפינים) ב-1593 כ"שומרים אדוקים של חוקי משה". ידוע על לפחות שמונה אנוסים מהפיליפינים שנשפטו על ידי האינקוויזיציה עד סוף המאה השבע עשרה.

בביקורי במנילה זכיתי לפגוש אישה כבת 80, וולנטינה, שסיפרה בגאווה שיש בידה מסורת ברורה שמשפחתה הם צאצאים של מגורשי ספרד שהתגלגלו אל האיים הרחוקים האלה וחיים שם מאות שנים. במשפחתה עדיין השתמרו מספר מנהגים יהודיים. וולנטינה ידעה לתאר היטב את חג הפסח והמצות, צום יום הכיפורים והדלקת נרות בבית סבתה.

הכיבוש הספרדי והאמריקאי
הפיליפינים נשלטו על ידי הספרדים כמעט ללא הפרעה משנת 1521 עד 1898, אז עברו לשליטה אמריקנית, במלחמת ספרד-ארה"ב. רק לאחר המלחמה הורשתה הקהילה להתארגן באופן רשמי ולקיים את היהדות בגלוי. הגעת הכוחות הצבאיים האמריקאים לפיליפינים הביאה עמה חיילים יהודיים שהחליטו להישאר באי לאחר שחרורם, הפכו לתושבי קבע במקום והוו את ראשיתה של הקהילה היהודית המחודשת.

הכיבוש היפני
בשנת 1941 כבשו היפנים את מדינת הפיליפינים. סוף שנת 1944 וראשית שנת 1945 היו קשות לקהילה היהודית. בספטמבר 1944, לאחר חודשיים בהם היפנים השתכנו בבית הכנסת במנילה והשתמשו בו כמחסן נשק הם העלו את בית הכנסת באש. רק קירות הבטון נותרו על עומדם. לאחר המלחמה, חיילים אמריקאים ופיליפינים סיפקו לא רק אוכל, מים, תרופות ואספקה לניצולים, אלא גם תרמו כסף רב לבנייה מחדש של בית הכנסת. הפיליפינים הפכה לרפובליקה עצמאית בשנת 1946.
לאחר המלחמה, יהודים רבים העדיפו לעזוב את הפיליפינים לטובת ישראל או ארה"ב.

הקהילה היהודית כיום
בקהילה היהודית במנילה חברים כיום כ-200 משפחות. בקהילה קטנה ומרוחקת זו יש יהודים מארה"ב, אנגליה, קנדה, צרפת, קולומביה, ארגנטינה, פיליפינים וישראל .רוב חברי הקהילה הם אנשי עסקים, ומעטים הם היהודים בקהילה שמשפחתם הייתה בפיליפינים בדורות הקודמים.
חלק מהיהודים שהגיעו אחרי השואה התבוללו עם האוכלוסייה המקומית ורק שם משפחתם נשאר לזכר עולם. סיפור המדגים מצב זה שמעתי מפיו של רב הקהילה, הרב אליהו עזריה (בוגר שטראוס–עמיאל). כשהוא הגיע לעיר, ניסה לאתר "יהודים אבודים" וכדרכם של רבנים צעירים ודינאמיים, פתח ספר טלפונים לחיפוש שמות משפחה יהודיים. כשמצא את השם "קפלן" שמחה רבה אחזו בליבו עד אשר התקשר למשפחה להזמינם לקהילה והם אמרו לו שאמנם בני המשפחה שלהם הגיעו מגרמניה אבל לא ידוע להם יותר פרטים על כך, וכיום הם קתולים.

כיום יש בבית הכנסת במנילה מניין יומי וכמובן, גם בשבתות ובימים טובים. הקידוש של הבוקר הוא גאוות הקהילה ומשמש כמקום מפגש לכל חברי הקהילה, מעין פינת "קיבוץ גלויות" קהילתית.

כאשר שאלתי את רב הקהילה מה מייחד את הקהילה, הוא השיב: בקהילה היהודית במנילה, אין חלוקות ואין מעמדות, כולם מקבלים את כולם ומכבדים את כולם, ספרדים ואשכנזים, ילידי העיר וישראלים, יהודים ופיליפינים מקומיים, כולם אוהבים את כולם ויושבים ביחד לקידוש בשבת. למרות שהקהילה איננה גדולה מאד במספר, הרי שיש בה הרבה פעילויות קהילתיות וחברתיות המנסות לשמור את היהודים ביחד, הן חברתית והן דתית. (ויגש תשע"ח)