פשוט "ככה"

הטלפון היה קצר ולקוני, "יש אצלי חבילה מאבא שלך".
– "מאבא שלי?!"…
עברו ימים וחודשים מאז שהיא עזבה את הדת, עברו ימים וחודשים בהם לא ראתה את הילדים שלה עצמה ובשרה, האחים והאחיות ניתקו מגע, ואבא ואמא לא ממש בקשר איתה. היא כבר מזמן עזבה את הארץ ונסעה לאי שם, להיות רחוקה, לא לפגוש את הפרצופים המסתובבים כשהיא עוברת ברחוב, להתחיל חיים חדשים. חבלי קליטה, שפה זרה, חברים חדשים, עול כלכלי, הישרדות, מחשבות…
ואז פתאום הטלפון הזה…
אורח מעבר לים… חבילה מאבא שלך…
בחבילה היו לביבות.
"חשבתי שתרצי מאכלים מהבית", נכתב ביידיש בפתק המצורף. וואו כבר חנוכה. לא יאומן. היא מזמן חושבת במושגים של דצמבר…
-זה ממש סיפור נוגע, אמרתי לה כשישבנו בקיוסק, ליד שולחן פלסטיק וקפה הפוך זול.
-לא זה לא נוגע, היא מתעקשת.
מבטה נעשה כאוב, החיוך ה'קול' נעלם.
אתה יודע למה זה לא נוגע?
כי לא הרבה לפני שעזבתי אבא סיפר על רב שאמר למישהו בסיטואציה כזאת- לא לנתק קשר עם הילד, ובמיוחד לשלוח לו מאכלים של הבית, "הגעגוע יחזיר אותו". והוא אכן חזר בסוף.
אתה מבין?
אני טעות שצריכים לתקן,
אני בעיה שצריכים לפתור.
יש זמנים שהטקטיקה כוחנית, ויש שהיא משתנה לחביבות. אבל כך או כך, על בשרי למדתי שאין לי מקום אמיתי בעולמם.
לא אכביר בתיאורים על מה שראה הקיוסק הפינתי ההוא באותו לילה קייצי. את הכאב של אדם, אשאיר לו – מבלי לגשם זאת בתיאורים
אבל במחשבותיי הנני משתף.
כי זהו אם תרצו, סיפורו של אחד הקונפליקטים המורכבים בימינו.
שהרי טרם סופרו סיפוריי חסידים ואגדות העמים, היה הגעגוע כן וטהור, היו המאכלים צופנים בתוכם חיבוק חם 'באשר הוא שם', אמירה לוחשת שיש בה אהבה ללא תנאי, מעורבת בכאב נוקב עד התהום.
המאכלים והחיבוקים הכנים, הולידו את הסיפורים. אלו עם הסוף הטוב, דווקא מפני התום שהיה שם, והחתרנות שנעדרה משם.
'להעתיק' את הסיפור בגלל הציפייה לסוף הידוע…? במבחנים אמתיים – לא עוזר להעתיק. האותנטיות נעדרת משם, החן אבד לו, ולא נותרו כי אם לביבות קרות ולבבות שבורים.
דומה כי יותר מכל חסרה החמימות הזאת האותנטית, זאת שמקרבה יוצא מכתב רווי געגוע, או אפילו סטירה מרירה, זאת שמקרבה יוצאת דמעה זולגת ואכפתיות שמחבקת את דצמבר בחנוכה.
חשוב לציין שאין ספק כי יש צד שני לאותו סיפור, ושם יש כאב עמוק, רצון טוב, אהבה כנה. פה באתי לחדד -דרך המבט שלה- זווית מסויימת שלעתים נשכחת בדיונים על נוער, הורות, חינוך וכד:
'לפגוש' אדם –
בלי 'שטיקים', בלי עצות יועצים, בלי הצבת יעדים, ובלי 'תכלית'…
אם זה ילד או חבר, בני זוג, או אדם הנקרה בדרכי, כמה חשוב שהמפגש עצמו, יהיה פשוט "ככה". להיות לו למקום אמתי בעולם.
(שופטים תשעט)