מרדכי גרנביץבתקופה שאחר חתונתנו, התגוררנו בגוש קטיף. מידי ערב, הייתי הולך עם עוד חבר, לבסיסים צבאיים, מצוידים בגיטרה ובדרבוקה כדי 'לעשות שמח'. בפועל זה היה הרבה יותר מ"שמח"… נשארנו לשבת לדבר עם חיילים, ונוצרו קשרים אישיים, שיחות נפש, ומפגש בין יהודים שגדלו אחרת, מדברים אחרת, וחיים בתרבות "שונה" ממה שלמדנו בישיבה. לעתים נפתחו שיחות עומק משמעותיות, וחיילים רבים היו נאספים ויושבים איתנו לתוך הלילה. אם לא היינו מגיעים כמה ימים למפקדה הגדולה של גבעתי, כבר היו מתקשרים אלי "מה קורה? החיילים מחכים לכם"…
בחצי השנה האחרונה, נהיה מתוח קצת. מפקדות לא הורשו להכניס תושבים פנימה בכדי למנוע השפעה וחיכוכים. אך בשער המפקדה ניתנה ההוראה שאנחנו נכנסים כרגיל… אני זוכר את הערב ההוא שהגענו, ופגשנו חיילים שבורים, מיוסרים, ומבולבלים. כשנסינו להבין מה קרה מסתבר שבאותו היום היה חיכוך מסוים עקב כניסתם למאחז כלשהו שהוקם כחצי שנה לפני הגירוש. החייל, שהיה אחראי על עוקב המים בחוץ, תיאר קללות ויריקות שספג, ואין לנפשו מנוח. הוא שאל במבט כואב מדוע מתייחסים אליו כך, ומה מצפים שיעשה.
התחושה הקשה ליוותה אותי עוד ימים רבים. אני חושב שאז נפל לי האסימון שדברים אינם שחור ולבן, שהציפייה ממנו אינה פוגשת בשום דרך את עולם המושגים שלו. זה לא שהוא חושב במושגי "ימני" או "שמאלני". הוא אדם שרוצה לחזור לסוף שבוע עם ההורים שלו, ולא לשבת בכלא כשאינו מבין בדיוק על מה ולמה. שיח חרשים גרם לאינטראקציה שסגרה מבחינתו שער שיכל להיפתח.
אדגיש, איני מדבר על "מה נכון" לעשות. אני משתף חוויה אישית ומהרהר בקול. אין לי אמירות נוקבות ומסקנות.
לתחושתי, משהו בשיח פה, במדינה, לא עובד נכון. גם פאנלים תקשורתיים לא מובילים לשיח בריא, אלא מחדדים קיטובים ואמוציות של ימין-שמאל ודת-מדינה. אבל ביום-יום, האם נפגשים באמת כדי לדבר, להכיר זה את עולמו של זה? האם החייל ההוא (כמשל) התמלא בחשק עצום לפגוש את עולמם הרוחני או התורני של אלו שירקו עליו? מסופקני.
אשתי ואני החלטנו, לאחר סיבוב ארוך, שאנחנו עוברים לגור מחוץ לחממה הטבעית, וכך התגלגלנו להרצליה, למקום שבו חיי השגרה מפגישים אותנו עם יהודים שונים מאיתנו, לא דרך משקפיים פוליטיות ופאנלים סוערים, אלא דרך החיים עצמם, של יחסי שכנים.
השיעור שלמדתי הוא להיזהר מטוטאליות. המציאות אינה קשיחה, היא דינמית, מורכבת, ובפרט בכור היתוך חברתי המכיל עולמות שונים. אני יודע שזה נשמע פוסט מודרני ומסוכן, אבל חוששני שהאחיזה בתפיסה נוקשה "בכל מצב", לעתים מסוכנת יותר. הקשבה כנה למציאות נדרשת שעה שעה כדי לנסות לדייק ולהיות אמתי.
הנה לנו יעקב אבינו, אם היה מתעקש לאחוז באידאולוגיה שתצדיק את הכותרת שלו כ"איש תם", לא היה עושה את מה שעשה כדי להשיג את הברכות. יש כאן הבנה שהמציאות רכה, מאפשרת לאדם לבחון דברים לגופם, מה נכון כאן ועכשיו. בפרשה אנו למדים שאפילו "בכורה"- מציאות מולדת וקשיחה לכאורה, ניתנת לשינוי. שום דבר אינו חקוק בסלע.
אם נחזור אלינו, השסע בעם הוא נורא. ואם רוממות רצון ה' בגרוננו, ואם אכפת לנו מהקשר בין האחים השוכנים במגזרים השונים, שמא עלינו לחשוב גם מחוץ לקופסא האידאולוגית הקשיחה.
גם בחינוך יש לכך השלכות. וכדברי הרש"ר הירש, שתמה בביקורת, כיצד זה חונכו יעקב ועשיו באותה צורה? הרי "יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו, ההולמת את תכונות ונטיות נפשו" – אין שיטת חינוך אחת גורפת לכולם!
"הזהרו בני אדם מהאמת הבלעדית, וברחו מפני האמת המקודשת, כי כל המקריב עצמו לאמת הקדושה והאחת, מוכן להקריב גם אחרים על מזבחה. קדושת האידאל, והאמת האידאולוגית, הינה המולך המודרני של המאה העשרים", כך מצאתי בפנקסה של סבתי שאזכרתה היתה השבוע. דיוק רב נדרש כל רגע, ובעיקר ענוה.
(תולדות תשע"ט)
