הדברים הפשוטים

קרובת משפחה התחילה לעבוד במקום חדש. הדרישות גבוהות בהרבה ממקום העבודה הקודם, הסטנדרטים גבוהים ממה שהיתה רגילה, והיא מצאה עצמה לחוצה ועצובה עם כל יום שעובר, בתחושה שרוטינת העבודה מעל הכל, גם מעל קשר אנושי נורמלי בין העובדים. לאחר כמה שבועות כשהיא חשה נובלת אט אט ותהתה האם עשתה צעד נכון כשהגיעה לעבוד שם, קיבלה לפתע הודעה מאחת העובדות. הודעה פשוטה ומתעניינת. "איך הולך, האם הכל בסדר?" ו"מה קרה שעל פניך רואים דכדוך?".
קשה להכביר במילים על תוצאות ההודעה הקטנה הזאת. שמחת הלב, התחושה החמימה שיש מי שרואה אותה, מתעניין בה. לא יאומן כמה שהתייחסות קטנה יכולה לשנות את מצב הרוח מקצה אל קצה. התחושה שלמישהו אכפת, אפילו כשאין לו הרבה מה לעשות עם זה, כמו במקרה המדובר.
***
מלמד מבוגר אחד יש, מעדת חסידים מסויימת, שכבר שנים אינו מלמד רציף ומסודר בחיידר. אך זאת יודעים כולם, שכאשר מגיע ילד כבן שלוש לטקס הכנסתו לתלמוד תורה, טקס מסורתי הנהוג אצל החסידים וכולל קריאת פסוקים וליקוק דבש מטבלת האל"ף בי"ת, הרי שמשתדלים לקרוא למלמד המדובר. אמנם יש צעירים מלאי מרץ בצוות, אך משהו בהדרת הפנים ותחושת החמימות של סבאל'ה, גורם שהוא יהיה המועדף לטקסים אלו. יום אחד הוא נקרא מבלי התראה מוקדמת אל ילד שהגיע עם הוריו, הטלית על ראש הדרדק כנהוג, והוא ממתין בעיניים סקרניות ולחיים עגולות אל ליקוק הדבש וקבלת הממתקים. לאחר מכן הביע אותו חסיד את רגשותיו, שחבל שלא הודיעו לו מראש על דבר כזה. כששאל אותו בנו מדוע הוא זקוק לדעת מראש? מה כבר יש להכין לטקס? הוא ענה: "כאשר מגיע ילד חדש, אני מתכונן לכבודו, הולך למקוה, קורא תהילים בעבורו. ילד נכנס ללמוד תורה!".
אני שמעתי זאת מבנו שסיפר לי שמעולם לא ידעו כי האבא משקיע הכנות ומחשבה מיוחדת בכל ילד שכזה…
***
פאפא (מבטאים פּוּפֵּע) היא חסידות נכבדה בארה"ב, שכל מי שביקר בבורו פארק או וויליאמסבורג מסתמא נתקל באוטובוסים של המוסדות שלהם.
מזה שנים שבימי הקיץ כאשר הילדים נוסעים ל'קעמפ' בהרים, מרחק שלוש שעות נסיעה מן העיר, הרי שבפאפא המנהג הוא שהבנים והבנות אינם נוסעים באותו יום. אלא יום אחרי יום.
השנה – ביקש הרב'ה סתומות שכולם ייסעו ביחד. (לא ביחד בהסעות אלא בניגוד למנהג של הפרש יום בין המינים).
כאשר שאל אותו אחד החסידים מה נשתנה,
ענה קצרות (תרגום חופשי מיידיש):
"אני כבר איש זקן. קשה לי לצום יומיים".
מה שנגע ללבי בסיפור היא תחושת האחריות של רבי זקן ל"קינדרלאך" שתחת הנהגתו. עד כי בימים שהם נוסעים יחד למרחקים הוא חש צורך להתענות למען שמירתם. ההבנה שמנהיגות היא בעיקר אחריות ואכפתיות.
***
ימים אלו שיש בהם מחשבה על חורבן העבר ועל בנין העתיד, לפעמים טוב שיוקדשו גם להתבוננות בדברים הפשוטים ביותר, או במילה אחת, באכפתיות…
(דברים תשעט)