אחי, אתה מלך!

בפרשת שופטים אנחנו מקבלים מתכון מדויק של התבשיל המהביל "מלך ישראל".
אחד המרכיבים החשובים ברשימה הוא "הפשטות". הייתם מצפים שאלוקים בכבודו ובעצמו יתחיל עם מרכיבים עילאיים כמו "תבונה", "כושר מנהיגות", "רטוריקה מרשימה וחוצת ממלכות" ועוד איכויות דומות, אבל לא, התכונה המרכזית שעולה מן הכתוב היא דווקא "פשטות".
קחו לכם אחד משלכם, מקרב אחיך.
עכשיו, נכון שהיום כולנו אחים ואחיות, בז'רגון העממי, וכולם מצ'פחים את כולם לשלום.
ואפילו שרינו ונציגי בוחרינו נוהגים להלך דרך קבע ערב הבחירות ולנפנף לשלום ל"אנשים הקטנים" ולנשק תינוקות בשווקים הנפוצים.
אבל כל אלו לא מראים על פשטות, להיפך, ההתנשאות צועקת מהם.
ובהמשך המתכון, אופן ההכנה: 'לא ירבה לו סוסים ונשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד'.
נו, טוב, זה כבר ממש מצחיק, עד כמה שזה עצוב ורחוק מהמציאות בישראל 2019.
ולא, הדמעות הן לא מן הבצל החתוך אלא מהמצב הנוכחי ומכור ההיתוך.
אז אם אכן על ימינו אנו מדברים, על מלכינו הרם והנישא, וכדברי השיר "בני, בני ילד רע אני אוהבת אותו כל כך נורא" (ותבחרו אתם את הבני שלכם), איפה זה ואיפה הפשטות? הניקיון? ואתם יודעים מה? זה לא מפליא, כי כל החברה שלנו מזלזלת באנשים הפשוטים וסוגדת לתרבות הנובורישית הממותגת לעייפה.
אנשים ייקחו הלוואות רק על מנת לנקר עיניים עם אירוע בת מצווש השנה, העיקר שעומר אדם יופיע ויוני דואר לבנבנות יתעופפו מעל כלת השימחה וייצרו צורה של לב.
אתה הרי נמדד היום לפי היעד בו בחרת לבלות את החופשה השנתית, אין לך סיכוי בחברה המתייפייפת שלנו להצליח בחיים ולקבל הערכה אם אתה לא "פלוס". הכל מיוחד, הכל נדיר והכל כל כך לא אמיתי.
ואם אנחנו כך, אז מן הסתם נוכל לסגוד ולהמליך עלינו רק אחד יחיד ומיוחד. לא אחי ולא נעליים, עם ים סוסים ושמפניה, אחד שלא רואה בעיניים. אמנם לא מרבה לו נשים, מקסימום היו שתיים – וגם זה עולה לו ביוקר שבעתיים.
פעם כשאמרנו "ישראלי" ישר דמיינו בחור בסנדלים עם חיוך וערכים, התורה בעורקיו והעבודה בידיו. היום כשאנחנו קוראים למישהו "ישראלי" ראשית זה מרגיש כמו קללה, והתמונה שקופצת לראש היא של בחור מתלהם שמגיע לו הכל בג'ינס של דיזל, עם כתר פלסטיק ביד, ואוי ואבוי אם לא יתנו לו בטיסה שוקולד.
אני לא באה להתנשא וגם לא להטיף, אבל מרגיש לי שמשהו לא טוב קרה לנו כאן. ואם לא יחול שינוי בין אם זה בעם או במלוכה, אנחנו נחדול להיות עם נבחר ונהפוך לבדיחה.
אז אולי באמת נתחיל משם, מהמקום של הלב, מגרעין נשמתנו, וננסה לא ללכת שבי אחר התרבות האמריקאית כי היא בעוכרנו.
בכל זאת, אנו באנו ארצה מיבשות אחרות, שדוקא לא מתפללות לאלוהיי המותרות. בואו ננסה לחזור לפשטות ולטוהר המידות, הרי אלו הדברים שבהם ניתן להתגאות. נניח לסוסים, לכסף ולזהב, ונזכיר לעצמינו אפילו עכשיו – שדרך ארץ קדמה לתורה, ואהבת הבריות וקבלת האחר זאת כמעט משנה ברורה.
(שופטים תשעט)