הכרת פנים

"לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד…" (דברים ט"ז, י"ט).
תובע הקב"ה כי היכרותו של שופט עם נתבע, לא תשמש בסיס להטיית משפטו – לטוב ולרע (רמב"ם, הלכות סנהדרין). הנחיה זו נראית לי כמעט בלתי אפשרית ליישום מאחר ו: א. אנו מכירים הרבה אנשים. ב. קשה למחוק ידע מוקדם.
האדם מטבעו, הנו יצור חברתי, הפועל ליצירת קשרים והיכרויות. בסוף שנות ה-60 נפוצה "תיאוריית העולם הקטן" – תיאוריה חברתית שלפיה כל אדם יכול לתקשר עם כל אדם אחר על פני כדור הארץ באמצעות שרשרת בת שישה אנשים. במחקר שערך הפסיכולוג החברתי סטנלי מילגרם נתבקשו נבדקים אמריקאים אקראיים, מערב ארה"ב, לאתר אדם בחוף המזרחי, ע"י מסירה ידנית של מכתב לאנשים שעשויים להכירו או שמכירים אדם המכיר אדם שעשוי להכירו. הסתבר, כי כמעט כל אדם מסוגל "להגיע" לאדם נתון.
באשר להטיית הדין, האם יתכן ששופט הבא לדון בעניינו של אדם שהוא מכיר, לא יושפע מתחושותיו, ידיעותיו ותפישותיו המוקדמות לגביו? כיצד יתעלם ממידע המייחס לבעל הדין פגיעה באחרים, כוח השפעה רב, הערצה ציבורית או מעשי חסד נדירים?
אבקש להציע כי פשר ההוראה "לֹא תַכִּיר פָּנִים" אינו בהכרח מחיקה או הדחקה של מידע אודות הנשפט, אלא תביעה מן השופט להתאמץ ולהסיט את מבטו האינסטינקטיבי, המרוכז בפניו (במסר הגלוי והמוכר) של העומד מולו, אל ליבו ואל רחשיו. מעבַר מפָּנִים לבִּפְנים.
מתוך עמדה פרשנית זו, מזהיר לטעמי הכתוב את השופט מפני שלושה מבטים שאינם מכוונים ישירות אל הלב ועלולים להרחיקו מעשיית משפט צדק – מבט הצידה (לא תטה משפט), קדימה (פָּנים) ואחורה (שוחד – מאחורי הגב).
"לֹא תַכִּיר פָּנִים".
בהקשר דומה ושונה ובנימה אישית, אשתף כי כתאומה זהה, הייתי בילדותי אחת משתיים – מוּכרת לסביבה בפנים אך פחות בלב. מי זו מי? רבים לא טרחו להבדיל. למזלי היו גם אחרים – בני משפחה, חברים ומורים שהתאמצו והביטו אל תוכי. אלה תרמו לגיבוש בטחוני העצמי והשפיעו על עמדותיי ובחירותיי המקצועיות.
"לֹא תַכִּיר פָּנִים"- "אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין" (הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט-אכזופרי).
(שופטים תשעט)