הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)ברכת "אשר יצר" נאמרת אחרי עשיית צרכים. משמעות הברכה היא הודיה על שקיימת מערכת בגוף לסילוק הפסולת, ובאופן מילולי: הודיה על קיומם של פתחים באברי הגוף המהווים חללים אשר עשויים להוציא הפרשות אשר אינן טובות לגוף, ובה בעת הם אינם מאפשרים הוצאה של דברים החיוניים לגוף. קיימת מחלוקת בפוסקים אם לומר "אפילו שעה אחת" בברכת "אשר יצר", בסוגיה התלמודית המתארת את השניות הראשונות שלאחר הלידה, בהם מתאים התיאור "נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת" (נידה ל' ע"ב), או שיש לאומרה גם בשעת שעושה צרכיו היומיומיים, "וה"ר מאיר מרוטנבורק כתב שאין לומר אפילו שעה אחת שהרי סותם את פיו הרבה שעות ויכול לחיות" (האבודרהם ובתשב"ץ קטן סי' רט"ז), וכך פסק הרמב"ם שאין לומר "אפילו שעה אחת" (הל' תפילה פ"ז ה"ה). אך למאן דאמר שהברכה נאמרת גם בתפילת השחר בלי קשר לעשיית צרכיו גם על עצם בריאת האדם, ראוי לומר "אפילו שעה אחת", "שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב 'חדשים לבקרים רבה אמונתך'…וצריכים אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו" (לשון הרשב"א בשו"ת ח"א סי' קצ"א, וכך גם כתב אבודרהם).
קולוסטומיה הינו פתח המובנה בתהליך כירורגי המשמש מוצא ליציאות של המעי הגס דרך דופן הבטן. המטרה היא לאפשר לצואה לעקוף קטע חולה או פגום במעי הגס. הפתח החדש שנוצר נקרא סטומה – מילה שמקורה בשפה היוונית ופירושה "פתח". בסטומה של המעי הגס משתמשים בשקית סגורה המיועדת להחלפה. במרבית השקיות ישנו פילטר אשר תפקידו לבודד את הריח מהסביבה החיצונית.
ההלכה קובעת כי קיים איסור לברך או לעסוק בדברי קדושה בנוכחות שתן או צואה. מקור האיסור בפסוק "כי ד' א-לקיך מתהלך בקרב מחנך…והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" (דברים כ"ג, ט"ו). בעקבות כך נפסק בגמרא הלכה למעשה, "צואה עוברת…רבא אמר, אסור לקרות קריאת שמע…'והיה מחניך קדוש', אמר רחמנא וליכא…" (ברכות כ"ד ע"ב-כ"ה ע"א). הלכות מרובות בעניין צואה, שתן ודין מקום המטונף נלמדו מפסוק זה. הביזיון של צואה תלוי בין היתר בריח רע ולכן "צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח" (או"ח סי' ע"ט סעי' א') או לכסות את הצואה כמצוות התורה "ויד תהיה לך…וכסית את צאתך". כשהשתן או הצואה מכוסה בתוך השקית והריח אינו יוצא, מותר לחולה לעסוק בכל דבר שבקדושה (יומא כ"ט ע"ב ל' ע"א "צואה…שלא במקומה לא נפיש זוהמא", ובשו"ע או"ח סי' פ"ג, ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ח, סי' א' בסוף).
לימוד תורה במקומות מטונפים נאסר בגמרא מדין "בזיון מצוות" (ברכות כ"ד ע"ב). האיסור של בזיון נאמר דווקא כשניתן לעקוף את המקום המטונף או להפסיק בלימודו, אך כשמסיבה בריאותית החולה נזקק לקטטר או ליציאת מעיים מלאכותית בלי פתרון חילופי, לא שייך לאסור מדין בזיון, הרי בדלית ברירה הוא עושה כך. בקטטר או באיליוסטומיה/קולוסטומיה השתן או הצואה יוצאים כל הזמן בלי שליטתו של החולה, ואין לקבוע זמן פיזיולוגי של סוף עשיית הצרכים כמו אצל אדם בריא. לאור הנ"ל מקוימת מצוות "והיה מחניך קדוש" במקרה זה, ולכן אין לפסול את תפילתו כתועבה, זאת על פי הגמרא "הנצרך לנקביו – אל יתפלל, ואם התפלל – תפילתו תועבה. אמר רב זביד ואיתימא רב יהודה: לא שנו אלא שאינו יכול לשהות בעצמו, אבל אם יכול לשהות בעצמו – תפילתו תפילה" (ברכות כ"ג ע"א). הלכה למעשה כתבו הפוסקים שחולה זה יכול לברך ברכת "אשר יצר" למשל לאחר החלפת השקית המלאה או לאחר שחש עשיית צרכיו לתוך השקית (שו"ת ציץ אליעזר חלק ח' סימן א' ועוד פוסקים
(שופטים תשעט)
