תמות נפשי מות ישרים

פרשת בלק ובלעם היא מן הפרשיות הידועות ביותר בתורה וקובעת ברכה לעצמה. זוהי הפרשה היחידה בתורה שנקראת על שמו של נביא גוי (שנייה לה היא פרשת יתרו, אלא שלנוכח היותו חותן משה ו"התגיירותו" לפי מסורת חז"ל, אין זה מפתיע).
לפי מקורות מסוימים, פרשת בלק ובלעם אף מהווה יחידה עצמאית. הד לכך מצוי בתלמוד (בבא בתרא יד, ע"ב): "משה כתב ספרו ופרשת בלעם". דעת חלק מן הראשונים לא הייתה נוחה מכך, שהרי לפי המסורת כל התורה ניתנה מאת הקב"ה, ולכן פירשו מאמר זה בפנים אחרות. כך, למשל, כתב הריטב"א בחידושיו על אתר: "נראין דברי האומרים שאין זו פרשת בלעם שכתובה בתורה דההיא הקב"ה כתבה כשאר התורה, אלא פרשה בפני עצמה היא שכתב והאריך בה יותר והיתה מצויה להם". ומכל מקום,עד כדי כך גדלה חשיבותה, שלפי מסורות מסוימות (בבלי ברכות יב, ע"ב, ועוד) "ביקשו לקבוע אותה בקריאת שמע!", ולא עשו כן רק מפני "טורח הציבור" (צא ולמד מה רב כוחו של טורח הציבור, שבימינו אין הכל נזהרים בו).
כדרכם, חז"ל הרחיבו מדרשם ותלו בשניים סגולות רבות ונפלאות. כך, למשל, אמרו על בלעם הרשע שנולד מהול, ומדבר היה בלשון הקודש, חיגר ברגלו אחת, סומא באחת מעיניו וקוסם באמתו היה, וכוחו רב לו לא רק בקסמים אלא גם בנבלות הפה ובמשחקי קוביה. לפי מקור אחד, שימש בלעם כיועצו של פרעה והגה את תוכניתו השטנית להשמדת בני ישראל. ואילו על בלק אמרו, שהיה מבני בניו של לוט, ורות – אמה של מלכות דוד – נכדתו הייתה…
בתוך העלילה המרתקת, ישנן כמה תובנות שכוחן יפה לדורות, לא רק לזמנם, ל"ימים ההם", אלא גם לימינו, ל"זמן הזה". אחת המופלאות שבהן היא פירושו של הנצי"ב, ("העמק דבר" לבמדבר כג, י), על הפסוק "תמת נפשי מות ישרים". כדרכו בפתיחתו לספר בראשית, "ספר הישר", מדגיש הנצי"ב את דבקותם של האבות במידת היושר והיושרה, דרך ארץ והליכות עולם שבין אדם לחברו, שמחייבת כל אדם – בין מישראל בין מאומות העולם – להילחם בשנאת הבריות ולהישמר מפני הפגיעה בהן: "כיון שהגיע [בלעם] למדה זו של חסד הנפלא ביעקב ובישראל, הצטער על עצמו: הלוואי שאגיע בסוף ימי למות מות ישרים. ומשמעות מעלת "ישר" הוא הנהגה ישרה בהליכות עולם בין אדם לחברו, כמו שנאמר בספר דברים בשירת האזינו על הפסוק 'צדיק וישר הוא'. ובגמרא על הפסוק 'ועשית הישר והטוב'. ולא מצא בלעם לב להתפלל שימות מות צדיקים וחסידים, שזה עניין הנוגע בתורה ומצוות ה' השייך רק לישראל, ולא לאומות העולם. אבל על זה התפלל שיהיה כיעקב שנפלא במידת ישרים, שהרי מרבין חסד גם לאומות העולם ומפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל. וידוע כמה נצטערו נביאי ישראל בשעה שראו חורבן אומות העולם. ולא כן עשה בלעם שביקש לעקור את ישראל, ואינה מידה ישרה אפילו למי ששונא אותם. על זה התפלל על עצמו שיגיע במותו מות ישרים".
על תובנה נוספת שאף כוחה יפה לימינו, עמד בעל ה"כלי יקר": בעוד שבלק פונה לבלעם ואומר לו "הנה עם יצא ממצרים", לשון עבר, פונה בלעם לקב"ה בלשון הווה: "הנה העם היוצא ממצרים". וכל כך למה? לפי שהכיר בלעם תכונתם של ישראל. למרות שהיו בני חורין זה כבר, עדיין עינם – עין למצרים צופיה היא, מתגעגעים אל סיר הבשר שהיה "שם", זוכרים את "הדגה אשר אכלנו במצרים חנם, ואת הקישואים ואת האבטיחים", וקוראים בכל הזדמנות "נתנה ראש ונשובה מצרימה"…
מסר נוסף מצאו פרשנים בציון מיקומו של בלעם. כאויבי ישראל בימינו, ביקש בלעם לקלל ונמצא מברך. אכן, כדי לברך היה עליו ל"עלות לראש הפסגה", למקום גבוה, רם ונישא. ללמדנו, שכל עוד מצוי אתה למטה, בתחתית ההר, ועיניך רואות רק את המציאות היומיומית, את המריבות והחלוקות שמאפיינות את היהודים, עשוי אתה לקללם. אכן, רק כשתעלה ל"ראש הפסגה", תוכל לקבל את הפרספקטיבה הנכונה. על הארץ רואים לעתים רק את הצרות, את הקללות. ואילו מראש ההר ניתן להשקיף כראוי על הדרך הארוכה, רצופת הנסים, שעבר ישראל מראשית ועד אחרית, לקבל פרספקטיבה נכונה, ומכאן ואילך גם המבקש לקלל יהא חייב לברך את ישראל, "מה טבו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".
(בלק תשע)