ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)בחורים בני 30 שמפחדים מבלונים וזיקוקים? לא תאמינו כמה כאלה יש במדינה. במדינה בה תדיר נשמעות אזעקות כהזנק למקלט, פיגועי הטרור בלתי פוסקים והמלחמות לא פוסחות על אף דור- אין מה להתפלא. פוסט טראומה- סיפורים מהנפש
במהלך אימון ברמת הגולן אריאל שם לב שבכל פעם הוא עושה עיקוף שאורך דקה וחצי במקום להיכנס מהכניסה הקרובה למאהל. בהמשך הבין שמה שגרם לו לעשות את זה היה פנס רחוב מהבהב, שמשהו דחף אותו לא להיתקל בו. "הפנס הבהב כמו כשלפני פיצוץ שרואים מרחוק תמיד יש הבהוב לפני שמגיע ה'בום'", אומר אריאל, היום בן 30. "חוויתי טראומות בעופרת יצוקה. הייתי מהראשונים שנכנסו לעזה. הייתה סדרה של אירועים שקרו במשך שבועיים, כשהייתי במצב נפשי ופיזי לא פשוט- בדריכות, מצב קרב כזה. קורים לך הרבה דברים בפנים. הרגשתי שכל החיים התכוננתי למלחמה הזאת, שאני מאומן טוב. ניסיתי להיות מקצועי אבל עם הזמן נשחקתי. זה מקום מאוד לא פשוט. בכל רגע ומכל מקום יכול לבוא מחבל או משהו יכול להתפוצץ, אתה מבצע משימות, אתה לא אוכל טוב ולא ישן טוב, וסוחב אפוד קרמי ותיק של 40 קילו, עם קסדה, לא הורדתי נעליים שבועיים. בהמשך התחלתי להיות אפאתי".
כמה אנשים שלקו בפוסט טראומה אתם מכירים? עד כמה מתייחסים לפציעה הנפשית הזו כפי שהיו מתייחסים לפציעה פיזית של, לדוגמא, חייל שחזר מעזה? דווקא במדינה בה הטראומה הלאומית לא נגמרת- הדרך למודעות, הכלה והכרה בנפגעי פוסט טראומה עוד ארוכה.
טראומה מתרחשת כשאדם חווה מצב שמסכן את חייו או את חיי אחרים בסביבתו. ספקטרום הטראומה רחב, החל מחוויה אישית של אדם שאיננה קשורה למציאות ועד לאירועים באמת מסכני-חיים שאנשים נמצאים בהם- קרב, פיגוע, תאונות דרכים וכו'. רוב חווי הטראומה לא ילקו בפוסט טראומה; ל-80% מהאנשים שהיו חשופים לטראומה יהיו הכוחות הנפשיים, מבנה האישיות והסביבה המתאימה שיאפשרו להם לעבד אותה ולהמשיך בחייהם מבלי ללקות בפוסט טראומה.
שוחחנו עם גילה סלע, מנהלת קו הסיוע של נט"ל, ארגון התומך בנפגעי טראומה לאומית, וחברה בוועדת ההיגוי המקצועית של העמותה.
יש מרכיבים באישיות שגורמים לכך שאותם 20 אחוזים כן לוקים בפוסט טראומה?
"דרך התמודדות האדם תלויה בהרבה מאוד משתנים- האדם נולד עם מרכיבים אישיותיים וכוחות מסוימים, והוא נולד לתוך משפחה שגידלה אותו בשנים הראשונות והקריטיות, ולסביבה שמשפיעות עליו. מעבר למרכיבים האלה שנותנים לאדם משאבים להתמודדות- יש את האירועים עצמם, וזה מאוד תלוי בעוצמה, במינון ובתדירות שלהם. לכן, קשה לנבא מי יחווה פוסט טראומה, אך יש משתנים שיגרמו לאדם להתמודד בכיוון הסתגלני- לחזור לשגרה, או להתמודד באופן כזה שתתפתח פוסט טראומה", היא מסבירה.
"אני קשור לאלונקה כשהפנים שלי מביטות רק למעלה, רואה את השמיים. בעצם כל מה שאני רואה זה את הטילים- שפוגעים אחד בשני או נופלים מעלינו או לידנו"
הגנות שבנה משך שנים – השתחררו
אריאל יצא מעזה ולא ידע שיש לו פוסט טראומה. הוא המשיך בשירות קרבי סדיר ועם הזמן, בעיקר לאחר השחרור, הבין שמשהו לא בסדר איתו. "נהייתי חסר רגשות, מחוספס- הרמתי הגנות כדי לא להיפגע", הוא משתף. "כשהשתחררתי התחלתי לשים לב לכל מיני בעיות שיש לי. לא יכלתי לראות אורות מרצדים, מכוניות שפתאום נוסעות מולי עם הפנסים הקפיאו אותי, כל מיני צלילים ושריקות, שלא לדבר על הנפצים בפורים שזו תקופה שהיא גיהינום עבורי, זיקוקי הדינור ביום העצמאות, סרטים שיש בהם יריות ופיצוצים. הרגשתי ממש רע- אבל לוחמים תמיד מדחיקים. כולם 'גברים'. אף אחד מהחברים לא דיבר איתי על זה או סיפר שיש לו פוסט טראומה. הדחקתי את זה כמה שנים. היו לי תקופות שהיה לי קשה נפשית, הייתי עצבני מהרגיל. אני יודע שחלק מהדברים שעברתי קשורים לפוסט טראומה. אבל לא דיברו איתנו בצבא על הדברים האלה, לא הייתה מודעות".
יום אחד אריאל הרגיש שהוא לא מסוגל יותר, היה לו קשה מדי. הוא נתקל בארגון נט"ל, התקשר אליהם והתחיל לבכות להם בטלפון. "בכיתי בכל פעם שדיברתי על הנושא הזה כי הבנתי שיש לי קושי מסוים, יש בעיה ואני צריך לדעת להתמודד איתה. זה שחרר לי כל מיני הגנות וחומות שבניתי לעצמי שנים. אם יש לחץ בעבודה אז הלם הקרב שלי יכול להתפרץ כי אני מתוח יותר. אם יש לי בעיה בזוגיות, עם חברים או משפחה זה שם אותי במצב בעייתי. כשטוב לי, הלם הקרב פוחת. ועדיין יש את התסמינים- אם משהו נופל ברחוב הראש שלי מסתובב עוד לפני שאני קולט ששמעתי משהו. אני חד בכל מיני דברים. אני יכול לשבת בפגישה ואם קורים דברים מחוץ לחדר אז האוזן שלי ישר 'קופצת' אליהם, זה משהו שנמצא ומתפרץ לפעמים אבל אני מרגיש שיפור. ברגע שהתחלתי להבין מאיפה נובע כל דבר ולמה אני מגיב בצורה מסוימת נהיה לי יותר טוב".
"בלונים- זה הסיוט הכי גדול, זה ממש מחזיר אותי אחורה. ההשפעה לצערי היא לא רק עלי. זה משפיע על המשפחה שלי, על הילדה שלי, בת 5 וחצי. ביום ההולדת האחרון שלה לא היו בלונים"
אליסף יעקב, בן 31, לקה בפוסט טראומה גם הוא לאחר מבצע "עופרת יצוקה", אז היה סמל מחלקה בגולני. כשנלחמו בעזה נחת לידו פצמ"ר והוא נפצע ברגלו. הפינוי שלו נעשה באמצעות באגי, רכב שטח חשוף. מכיוון שהיה קשור באלונקה מבלי יכולת לקפל את הרגל אליסף לא יכל להיכנס לבאגי, ופינו אותו כשהאלונקה עליה הוא שוכב קשורה למכסה המנוע של רכב השטח. "אני קשור לאלונקה ושוכב על הבאגי כשהפנים שלי מביטות רק למעלה, רואה את השמיים. מה שהיה באותו רגע בשמיים הם הטילים של חמאס מול מה ששריון ותותחנים ירו בחזרה. בעצם כל מה שאני רואה זה את הטילים- שפוגעים אחד בשני או נופלים מעלינו או לידנו", הוא מתאר.
למשך כמה שנים, עד 2016, אליסף היה יחסית בסדר. "היה לי טיפה קשה עם זיקוקים ועם נפצים בפורים. הרעש והמראה שלהם החזיר אותי לפציעה. זה גורם לי לדפיקות לב והזעה. זה לא נעים אבל זה היה רק פעם בשנה. ב-2016 עברתי ניתוח שגרם להתפרצות יותר חזקה של הפוסט טראומה והחלו בעיות נוספות. אני לא ישן כל כך בלילות, יש לי בעיה עם רעשים פתאומיים- זה מאוד מלחיץ אותי; דלתות שנסגרות בפתאומיות, בלונים- זה הסיוט הכי גדול, זה ממש מחזיר אותי אחורה. ההשפעה לצערי היא לא רק עלי. זה משפיע על המשפחה שלי, על הילדה שלי, בת 5 וחצי. ביום ההולדת האחרון שלה לא היו בלונים. ב-2015 התחלתי לרוץ עם הקבוצה של נט"ל ונפגשתי במשך שנה עם פסיכולוג של נט"ל, שמאוד עזרו לי. אני ישן יותר טוב בלילה בזכות הטיפולים שאני עובר. כיום הפוסט טראומה במינון יותר נמוך אבל היא לא נעלמה, עדיין רעשים חזקים מאוד מפריעים לי. אני לא חושב שאי פעם זה יעלם לחלוטין אבל אני מקווה שאם המצב הפיזי שלי ישתפר אז גם המצב הנפשי ישתפר. הדרך שלי לפרוק היא בעמותות שמסייעות לנפגעי פוסט טראומה, לספר ולשתף".
אשתך קיבלה את אותו הבחור שהיא שלחה לעזה?
"לחלוטין לא", משיב, "אבל זה לא היה נורא בהתחלה כמו שזה היום. היום זה משפיע הרבה יותר. בכל רגע נתון אני מסתכל מה יכול להיות. אני פחות סבלני. אבל אני מודע לזה ומשתדל להתמודד עם זה".
"עוררות יתר, הימנעות, דיכאון וחודרנות גורמים לאנשים להרחיק את עצמם מהחוויה, בגלל שהיא הייתה קשה מנשוא עבורם. ממש רואים איך הגוף, הרגש והשכל רוצים לשמור על האדם מפני הקשר לאותה חוויה מטלטלת"
שאלנו את גילה סלע- פוסט טראומה זה דבר שיכול לעבור?
"בפוסט טראומה אפשר לטפל ויפה שעה אחת קודם", היא משיבה ומפרטת: "יש ארבעה תסמינים כלליים: עוררות יתר, הימנעות, דיכאון וחודרנות. המנגנונים האלה גורמים לאנשים להרחיק את עצמם מהחוויה, בגלל שהיא הייתה קשה מנשוא עבורם ואי אפשר לדבר ולהרגיש אותה, כי היא חוויה מפרקת ומטלטלת. כל ארבעת הסימפטומים האלה מתבטאים בהתנהגות, ברגשות, במחשבות ובתפקוד. ממש רואים איך הגוף, הרגש והשכל רוצים לשמור על האדם מפני הקשר לאותה חוויה מטלטלת. אך להפך, ככל שהם גדלים ומתרחבים האדם פחות מתפקד ויוצר לעצמו דפוסים שבסופם האישיות שלו בעצם משתנה. הטיפול מאפשר לדבר על החוויה המאוד קשה באזור מאוד מוגן ושומר, בצורה הדרגתית.
"המטרה היא להפגיש את האדם עם מקור הטראומה, לדבר אותה, להרגיש אותה, לזכור אותה, להפוך אותה לסיפור. בתהליך הזה הטראומה הופכת לחלק מכלל הזיכרונות שיש לאדם- שאתה יכול לאחסן במגירת הזיכרונות שבראש ואפשר לשלוף אותם או שלא, כשתרצה. בפוסט טראומה הזיכרונות האלה פשוט משתלטים עליך. אחרי הטיפול אתה שולט בהם. ככל שעושים את התהליך בסמוך יותר לטראומה יהיה יותר קל לעבור את העיבוד הזה כך התפקוד והאישיות לא ייפגעו".
הימנעות, לדוגמא, יכולה להתחיל ממקרה של אדם שנכח בפיגוע בקו 40 בתל אביב ולקה בפוסט טראומה. לאט לאט הוא מפתח הימנעות- הוא ימנע מלנסוע בקו 40 אך הוא ימשיך להרגיש שהאירוע חודר לתוכו- הוא נזכר בו, חולם עליו בלילה וחווה התקפי חרדה, אז הוא ירחיב את ההימנעות ולא ייסע בכלל באוטובוסים, ואחר כך לא ישתמש כלל בתחבורה ציבורית, לא ייסע יותר לת"א וכן הלאה, ולבסוף בעצם ישהה כל היום בחדרו. בצורה זו האדם מסגל לעצמו דפוסי אישיות; יספח אישיות המנעותית שתהפוך לחלק ממנו, ויהיה קשה יותר לסייע לו.
"צריך להעלות את המודעות", אומרת גילה. "זה פתאום קורה, זה לא ודאי. האדם לא בטוח ולא מקשר את האירועים שחווה לכך שהוא הפסיק ללמוד, התפטר מהעבודה, נפרד מהחברה, נשאר בבית. חשוב לשים לב לסימפטומים ולסמיכות שלהם לאירוע שקרה ולעבור טיפול כמה שיותר מהר".
