השבועות האחרונים העניקו לעם היושב בציון הצצה אל מחוזות השפלות האנושית של תאוות הכבוד והתשוקה להשתרר, במיוחד במחוזות הרבנות. תלי תלים של גידופים, קללות, ניאוצים, חרמות ואיומים נערמו מדי יום ביומו במדמנת התשוקה למלוך, במדמנת התשוקה להפיל אויב המתנשא למשול בכיפה. אין ספק שמאורעות מוצאי שבת קודש האחרונה הביאו את ההידרדרות הזו לשיא חדש, או שמא לשפל, כאשר אחד מגדולי ישראל בדורות האחרונים נכשל לעיני כלל ישראל בכשלון חמור של הוצאת שם רע על תלמיד חכם מובהק ומרביץ תורה ברבים, ללא שום היכרות ובסיס אמיתי, אלא על סמך לשונות רעות וחלקלקות לשון של מלחכי פינכה ירודים וחסרי יראת שמים ויראת חטא.
כיצד הגענו למחוז כה שפל? איך נתחיל להכות על חטא ונבין מה מביא דווקא אנשים שמראים עצמם כעובדי ה' למחוזות כאלה? הרי לנו בפרשת בלק קורס מזורז בהלכות קללות וגידופים. הפרשה נפתחת בדברי בלק (במדבר כב, ה-ו):
"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־בִּלְעָם בֶּן־בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל־הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי־עַמּוֹ לִקְרֹא־לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת־עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי. וְעַתָּה לְכָה־נָּא אָרָה־לִּי אֶת־הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה־בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן־הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר".
הקללה, לדעת בלק, יש בכוחה לשנות את פני המציאות, להוביל את ישראל לכלייה והפסד. בנקודה זו יש לשים על לב דיוק קדוש מפרי עטו של גאון ישראל, הרא"ש, ששם לב למילה מיותרת לכאורה בפסוקים:
"ועתה לכה ארה לי את העם הזה. ואם תאמר, למה אמר לי, קבה לי ארה לי? וכי לא היה מספיק שיאמר ארה את העם הזה, או קבה?. ויש לומר דהכי קאמר בלק, יודע אני בעצמי שהקללה תחול עלי, שהרי כבר הבטיחם אביהם שבשמים 'אורריך ארור', ואעפ"כ תמות נפשי עם פלשתים. תאור את העם – ואני עמהם, כי כל כך היו לשכים בעיניו, ולכך אמר בכל פעם ופעם".
כלומר, בלק הבין שהירידה לשפלות של קללה, של גידופים ונאצות, פוגעת בראש ובראשונה בו עצמו. אולם, הוא היה מוכן לשלם את המחיר הזה בכדי לראות במפלת אויביו. כמה קטנוניות, רשעות וסכלות מקופלות במנגנון הקללה, ולמרות זאת בני אדם ששים אליה בכל עת. נפילת האויב מצדיקה גם נפילה עצמית. דבר לא ישווה, כנראה, להנאה שבמפלת היריב המר.
דיוק זה זכה להרחבה בידי הגאון ר' נתנאל חבובא, החכם הדמשקאי המופלא, שאף עלה באחרית ימיו לארץ הקודש לירושלים (עוד קודם לכן, בבחרותו, למד עם ר' אליהו מאני, המקובל העצום והרב הגאון מחברון), לפני מאה ועשר שנים. הלה, בספרו הנפלא קרבן נתנאל, מביא סדרת דיוקים מתורת הרב חיד"א, ומסכמה בלשונו:
"שבלק היה יודע יותר מבלעם, וידע שעתיד דוד לצאת ממנו, דכל חיליה דדוד דאתי מרות המואביה, ולמפרע כשקלל את ישראל, הוא שמקלל לבלק שהממשלה והשלטון של ישראל וכל חיליהו הוא מדוד מלכא, ודוד נקרא יוצא חלציו מבלק, ולמפרע מקלל לבלק עצמו […] ועל זה הוסיף עמיתנו בתורה הרב ח״ק (=חסידא קדישא) לישראל כמהר״ר יהודה דישיגורה שלכך כתיב בלשון הזו לכה נא אדה לי, והוא שכל ההבטחה שיש לדוד הוא שאמר הכתוב: 'ראיתי בבניו לי מלך', וכל מקום שנאמר לי הוא לעולם, ולזה כיון בלק: לי, לכה נא ארה לי, תקלל שיתבטל אותו דבור שאמר: ה׳ לי מלך, שאמחנו מספרי שלא יתקיים כלל, כי ראיתי בבניו לי מלך. זת״ד (=זה תורף דבריו)".
הרי לנו שעוד יותר מהנכונות של בלק לשלם מחיר כבד על עצמו, הוא מוכן לשלם גם את המחיר של בחירת ה' ביוצאי חלציו. בלק מוכן לאבד את עולמו האישי ואת האפשרות שלו להשפיע השפעת נצח על היקום, ובלבד שלא לראות באויביו עולזים ומנצחים. עד כמה מדורדרת היא תאוות הכבוד האנושית.
המסקנה הנכבדת שעולה מכל אלה היא שהאוחזים בפלך הקללה, הדסטרוקטיבי, המנגנון של פסילת הזולת, שוללים מעצמם את היכולת לכונן טוב, להיות בבחינת מברכים. בלק לא ביקש ברכה עצמית, הוא ביקש קללה על הזולת. אולי ההוכחה הבולטת לכך היא הקושי העצום שהמקללים, אז והיום, נתונים בו בבואם להתנצל ולבקש מחילה על חטאיהם. הלא לכאורה שערי תשובה לא ננעלו, ואדרבה, המקלל המתנצל עשוי לזכות לארוכה לנפשו ולסביבתו אם יטהר את האווירה העכורה שגרם לה, ויפנה את מרצו לתיקון ומחילה. אולם, בעת פעולת הקללה נשללת מהאדם היכולת לפעול לטובה, והוא נתון כולו במעבה השלילה והמבט הקודר על המציאות, ללא יכולת להביא לו גאולה ומזור.
הרי שאפילו כיום, כאשר הכל לוחמים מלחמה לשם שמיים, אפילו אלה הקרובים בדעותיהם זה לזה וגרמו בעקיפין ובמישרין לשפיכת דם, לפגיעה בכבוד הזולת, יהא זה רב ותלמיד חכם או ציבורים שלמים, אינם מוצאים בעצמם את העוז לצאת מהעליבות ולהגיע אל ישועת הנפש שבבקשת הסליחה המביאה ברכה לעולם.
טוב יעשו אלו המעוררים והצדיקים בעיני עצמם, ששפכו על מזבח הקודש וטהרת המור והלבונה את דם חבריהם, שבמתק לשונם ביארו את הפשעים הנוראים והאיומים שיחוללו כל אלה שמעזים לחשוב אחרת מהם, אם ישכילו לפחות פעם אחת לעשות תשובה על חטא הפלגה, המחלוקת, הקללה. כמה קשה היא התשובה, לא מצד ה' כי אם מצד האדם השקוע במעבה החטא. הלא אף המעוררים היום על כבוד הרבנות הראשית ביזו וחיללו כבר בעבר רב ראשי בישראל, גאון וקדוש, בכתבי פלסתר ילדותיים ורדודים, והנה הם שוב נופלים בבוץ העכור, ואף מכשילים את זולתם בחטאים כאלה, כפי שרואות עינינו. סורו נא מדרככם, פנו אל נתיב הברכה והשלום, את והב בסופה, ואפשר גם בתחילתה. די לשפיכת דם לחינם, די לקללה.
(בלק תשסג)
על קללות וגידופים
השארת תגובה