מערכת שבתוןלורנס בזיז פונתה לפני 15 שנה מביתה ביישוב גדיד שבגוש קטיף. כיום היא מנהלת מרכז המבקרים במרכז קטיף ומלווה מבקרים המגיעים לראות את מה שהיה – ונעקר. החיים בגדיד והעקירה מהם מלווים את לורנס בזיז עד היום. היא מספרת ל'שבתון' מה היא לקחה משם. 15 שנה לעקירה מגוש קטיף
לורנס בזיז
כשמזדמן לי להדריך סיור במרכז מורשת גוש קטיף, לא אחת אני נשאלת: "איך את מסוגלת לעבור שוב ושוב על אותם מראות של חורבן ועקירה ולא להתפרק?", ובאותה נשימה גם מתעניינים ושואלים: "אז האם את יכולה להגיד שהסתדרתם? השתקמתם?"
עם השאלה הראשונה אני מתמודדת לא רע בהתחשב בזמן שעבר ובעובדה שלאדם יש כוחות הדחקה מדהימים כדי להמשיך בכל הדברים הקטנים של החיים, בעבודה, בבית. בכל זאת, 15 שנה זו תקופה מספיק ארוכה כדי לטשטש את הכאב ולהגיד לעצמך שאתה ממשיך, לא משנה מה. דבר נוסף הוא העובדה שאני מונעת מאותו כח יצירה של ההתיישבות שפגשתי בגוש קטיף.
עליתי לארץ מצרפת מתוך רגש ציוני ופטריוטי עז ובועט. לאחר נדודים רבים בארץ, לימודי אולפן, בי"ס חקלאי, המשך לימודים, בניית קן משפחתי הרגשתי שאני חייבת לעצמי עוד שלב בהשתרשות שלי בארץ.
והתאהבתי בגוש קטיף.
את הגוש הכרתי בשנת 1982 אך בפועל עברנו 4 שנים מאוחר יותר. במה התאהבתי? בפשטות של החיים ושל האנשים, בדבק הקהילתי שחיבר בין ישראלים מצפון ומדרום, עולים וותיקים, בתחושה של משמעות שאני עוטפת בה את חיי, בחיבור עם האדמה. וגם… בחול שנדבק בעקשנות לכל פיסת בד ומגיע איתנו לכל ביקור משפחתי מחוץ לגבולות הגוש, במכולת היישובית שהיא, כמו פעם, אבן שואבת לכולם ולב העניינים, לפקיד בנק שמגיע עם תיק ג'יימס בונד וכך מתנהל סניף בנק, ולכל הדברים המשונים שהתנהלו כמו בתקופה רחוקה יותר וכמו בכפר נידח (יש להזכיר שיש לי רקורד של חיים בערים מרשימות כמו פריז ולוס אנג'לס – יחי ההבדל הקטן).
גוש קטיף הפך אותי לאדם אחר, שונה, מודע יותר לסביבה, קהילתי יותר, שלו יותר, שלם יותר.
אהבתי לגדל את ילדיי שם בין הדיונות ולתת להם תחושה של אחריות, חופש ועצמאות.
אז סרט אחד או שניים במרכז מבקרים, עד כמה שיהיו חזקים, מרגשים וכואבים, לא מוחקים את עומק הרגש ועצמת החוויות שליוו אותי במשך 19 שנות חיי במושב גדיד.
לשאלה השנייה, התשובה מורכבת יותר…
זה אחד הרגעים שאני לא יודעת אם לזרום עם השואל/ת ולהשקיט את מצפונם ב: "כן המשכתי עם רוב חברי הקהילה, בנינו בית מקסים עם גינה (בלי לול ליד ביתי…)…, או לחילופין לרדת לעומק המונח שיקום ולפרוט לפרטי פרטים את משמעותו כשמדובר בעקורי גוש קטיף.
הרי למה עליי להתייחס או לאן בדיוק כיוון השואל ? שיקום פיזי? משפחתי? קהילתי? כלכלי?
איך מסבירים לילד שעומד להתגייס שהוא חייב לראות מעבר לפצע הפתוח?, איך מסבירים למתבגר שלא תמיד יש הגיון במה שממשלה מחליטה עבור אזרחיה אבל איך בכל הכוח שומרים על אהבת המדינה והמחוייבות לה?
איך מתמודדים עם אובדן התמימות, עם החשדנות כלפי כל הצעה או הבטחת סרק?
איך מוצאים משמעות חדשה בחיים החדשים שנכפו עלינו ?
איך מתחילים מחדש לעבד משק חקלאי של 19 שנה, בנוף אחר שונה ומאתגר לא פחות מחולות הנודדים שבגוש קטיף?
היום, 15 אחרי העקירה, אני מסתכלת על משפחות שנותרו מאחור בקראווילה מתפוררת, ביישובי קבע שעדיין לא רואים את הטרקטורים עולים וחופרים יסודות חדשים, ואנשי אדמה, מלח הארץ נאחזים בכוחותיהם האחרונים "לשקם" ולו חלק קטן ממה שהיה.
לשמחתנו יש גם את כוח החיים של משפחות שהתרחבו, את תנופת הבניה ביישובים חדשים, חיבור של משפחות מכל רחבי הארץ שמצטרפים לקהילות גוש קטיף, הנוער שבאותם עוצמות שהתגלו בגוש קטיף בעת המאבק ממשיכים עם ברק בעיניים, מתנדבים, מקדמים מיזמים חברתיים ושוב מפעימים רוח עוצמתית בעשייתם.
במרכז מורשת גוש קטיף אנחנו בימים אלה בשיא העשייה כדי להביא את הסיפור השלם של גוש קטיף לכל אחד ואחת, דרך סרטים, הרצאות, הפקות לילדים ועוד.
לא רק את הסיפור של התיישבות של 35 שנה אלא גם מה ניתן ללמוד מאותם ימים, מה רלוונטי לנו כחברה, איך משלבים מחשבות וגעגוע עם מסר עמוק יותר של התחברות לאדמה, גבולות השיח הציבורי בחברה הישראלית ועל כוחות האדם המסוגלים להצמיח תקוה אפילו כשאור קלוש נראה בקצה המנהרה.
ודבר אחרון שכל הזמן במחשבותיי אך לא התעכבתי עליו, והיום הוא מוחשי יותר מאי פעם בשל השיח ברשתות החברתיות ובשל הרצון של ציבור גדול יותר לספר את סיפורו.
נכון, אנשי גוש קטיף ובמיוחד בתקופת תשעת הימים, הם בעין הסערה, מוקד רעידת האדמה אך יש שם במרחב ציבור הענק, מחבק, תומך, שניצב לצדינו במאבק על אמונתו בהמשך ההתיישבות.
והציבור הזה, הכתום, היפה הכואב גם הוא את כאבה של אמא אדמה, משמיע קול.
אלה רעידות המשנה, לא פחות חזקות, לא פחות משמעותיות מאותה רעידת האדמה .
ואסיים עם ביקור במרכז המבקרים, אתמול, שריגש אותי במיוחד.
הגיע אלינו בחור צעיר, בן 18, מעוניין לסייר במרכז המבקרים, הוא מגיע לבד, משוהם. לא התנחלות כלשהי….והוא מתרגש, ושואל שאלות. ואנחנו שמופתעים מהביקור הזה שואלים: " איך הגעת? מה הקשר שלך? ולאט לאט דולים פרטים ומבינים שגם למשפחה משוהם העקירה כואבת.
ההורים של הבחור ביקרו בגוש, התנגדו לתוכנית ההתנתקות והפיחו בו רוח של סקרנות ושל חיפוש.
והוא מספר שאמא שלו היתה מורה, ואחרי אותו קיץ תשס"ה החליטה שאל מול כאב והרס מפעל חייהם של משפחות היא תתחיל לפתח מקצוע חדש. היא היום מדריכת כלות, החלק שלה לתיקון אותו החורבן היא לבנות עוד קומה של משפחות בא"י.
שיעור יפה למדתי אתמול.
