הרש אבינועם (מחנך ומעביר שיחות להורים, מורים ונוער)החופש הגדול הוא כבר מזמן לא רק תמונות פסטורליות של ארטיק קרח נוטף, קייטנות יצירה וטיולים משפחתיים לצפון. עבורנו, ההורים והמחנכים, הוא זירת התמודדות אינטנסיבית ורב-ממדית. כל השנה בעזרת המורים אנחנו נאבקים שהילדים יקומו בזמן לתפילה, שיחזרו הביתה בשעות סבירות, שלא ישקעו בסמארטפונים, ושלא ייקחו חלק בתופעת השיימינג. אבל בקיץ אנחנו נאלצים לספק להם לו"ז יומי – רוחני, חינוכי ומעשי – להציב גבולות ולאכוף אותם, ללא המסגרת הבית-ספרית. איך עושים את זה נכון?
רגע לפני שהצלצול האחרון קטע את השגרה המבורכת, המובנית והמגוננת, וזרק את כולנו אל תוך האוקיינוס הסוער של החופש הגדול, אפשר היה להרגיש באוויר את אותה תערובת מוכרת, כמעט פיזית, של ציפייה וחרדה.
ואז, בוקר אחד, שערי החופש נפתחים, והכלים שרכשנו במשך עשרה חודשים נזרקים לפח המיחזור, והמעבר החד הזה מכה בנו בכל קיץ מחדש: המעבר ממשטרת גבולות מסודרת למרחב של שחרור ואמון דורש מאיתנו, ההורים, גמישות מחשבתית ברמה של אקרובטים. פתאום, המרחב הביתי הופך למעבדה חברתית וחינוכית הפועלת מסביב לשעון. בלי מורה שתעשה סדר, אנחנו נדרשים להיות הכל: מנהלי צוות בידור, מגשרים בסכסוכים בלתי פוסקים, מתווכי רגשות, ובעיקר, מורי דרך בסבך הדיגיטלי והחברתי שניצב בפניהם.
אז איך מצליחים לשמור על עוגן של תפילה ואמונה כשהשגרה מתפרקת? איך בונים בילדים דימוי עצמי יציב מול מסכים שמשדרים פילטרים של שלמות?
כדי לעשות סדר בתוך הכאוס המחשבתי הזה ולספק ארגז כלים אמיתי לחופש, עצרנו לרגע את המרוץ וכינסנו סביב שולחן וירטואלי אחד, ארבעה אנשי מקצוע מהשורה הראשונה: הרב אלי שיינפלד, מרצה ומחבר ספרי חינוך; הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה, רבנית אולפנת בני עקיבא 'אמנה', כפר סבא; הרב יאיר הרשקוביץ, ראש ישיבת 'יבנה חיפה'; וד"ר אודליה אלקובי, מייסדת מכון 'תעצומות'. ביקשנו מהם להניח את התיאוריות בצד ולהעניק לנו כלים אנליטיים ומעשיים שאפשר לקחת ישר אל תוך הדינמיקה המשפחתית שלנו.
בין שחרור מוחלט לסמכות: הריקוד ההורי
הרב שיינפלד, אנחנו יודעים שהקיץ מזמן לנו את אחד ממבחני המנהיגות המורכבים ביותר: בחופש הגדול, הילדים שלנו עוברים למוד של 'אוטונומיה'. כהורים, איפה עובר הגבול הדק שבו השחרור שאנחנו מעניקים להם הופך להפקרה? איך מוודאים שהילד חופשי לנשום, אבל מוגן מספיק כדי לא לטבוע בים של ריקנות ושעמום?
הרב שיינפלד: "זו שאלת השאלות. מבלי להקל ראש במקומם של הגבולות, על ההורים להזכיר לעצמם שעיקר החינוך לא נעוץ בהדרכות דידקטיות, אלא דווקא בקשר העמוק והבטוח שבין ההורים לילדיהם. הקשר הזה הוא השורש, ורק על גביו אפשר לדבר על גבולות. חוק האיזון אומר: אם אתם נוטים להיות הורים סמכותיים, בדקו שאתם יודעים גם לשחרר; ואם אתם נוטים להעלים עין, חפשו את מקומם של הגבולות כדי לאזן את המציאות.
"הגבול מייצר עוגן פסיכולוגי למתבגרים. מנגד, מתכון ודאי לפריקת עול הוא אווירה מחניקה", מוסיף הרב. "הפתרון הפרקטי הוא 'לדרג' תגובות: תחומים שנקפיד עליהם מכל משמר, תחומים שבהם נעיר פעם אחת, ותחומים שנעלים בהם עין לחלוטין. כך נישאר מעורבים מבלי לקרוע את החבל. זה ריקוד עדין מאוד: ניסוי וטעייה, באהבה ובענווה. העמדה הנפשית הראשית צריכה להיות אמון בטוב שבהם".
הקיץ מביא איתו ויכוחים סוערים על שעות שינה ויציאות מאוחרות. האם אנחנו מספיק אמיצים להיות 'ההורים הלא נחמדים', או שאנחנו מוותרים כדי להשיג שקט תעשייתי לטווח קצר?
הרב שיינפלד: "ההתעקשות להיות מעורבים היא קריטית. במקביל לאהבה, מתבגרים זקוקים נואשות למבוגר אחראי שיוביל אותם לחוף מבטחים, או לפחות יצביע לכיוון החוף. יש מי שיחשוב שהצבת גבולות עומדת בסתירה לאמון, אבל אמון בילדים אין משמעותו הפקרות, אלא אימוץ מבט שמודע לטוב שבהם, והגבולות מסייעים לטוב הזה להתגלות!"
כשיטת פעולה, מציג הרב שיינפלד את מודל 'שלושת הסלים' של ד"ר רוס גרין: בסל האדום – נכניס התנהגויות מהותיות בלתי רצויות שעליהן לא נבליג בשום אופן; בסל הוורוד – נשייך התנהגויות שמחייבות תגובה מדודה (הערה אחת וזהו). ובסל השקוף – התנהגויות שלא יזכו לשום ביקורת, אותן ניאלץ 'לבלוע'. לדבריו, המודל הזה מאפשר נוכחות הורית מבלי לחנוק.
עם הצבת ואכיפת הגבולות, איך נגרום להם להבין שהבית הוא לא תחנת משטרה, אלא המקום היחיד שבו הם יכולים להסיר את המסכות? בנוסף, לפעמים אנחנו מנסים לנהל שיחות משמעותיות, והם עונים לעיתים במשיכת כתף. איך שומרים על תקשורת?
הרב שיינפלד: "הם קולטים באופן טבעי את האווירה הביתית ולא צריכים ש'נגרום להם להבין'. כשנתנהל כמו שוטרים, הם יחושו בחדר חקירות. כשניצור אווירה מאפשרת, הם ירגישו שנעים לחיות ולהשתייך אליו. ונכון, אווירה נעימה נלווית לעיתים לבלאגן פיזי בבית, כמו השיש במטבח אחרי בישולים בשתיים לפנות בוקר… אבל זה בהחלט כדאי.
"ולגבי שיחות משמעותיות: תיאום ציפיות הוא מילת המפתח", מוסיף הרב. "הורים רבים מתאכזבים כי הם מצפים תמיד לשיחות עומק פילוסופיות. כדאי להתרגל לפתח גם שיחות 'סתמיות'. בנוסף, אסור לנו להיפגע כשניסיונות השיחה לא מצליחים. לעיתים מתבגרים מעצבים את אישיותם דווקא מתוך מרחק מהוריהם. זה טבעי ואין מה להלין עליו".
האנטומיה של חרם דיגיטלי ואלימות שקופה
אבל גם כשאנחנו מצליחים לייצב את האווירה הביתית, אנחנו מגלים שהסלון האמיתי שבו הילדים שלנו מבלים, כועסים ונעלבים, נמצא בכף ידם. המרחב הדיגיטלי הוא ההמשך הישיר של החיים שלהם, ולעיתים הגרסה האכזרית שלהם.
כדי להבין את הפסיכולוגיה שמאחורי ההחרמה, השיימינג ואוזלת היד של המערכת, פניתי לד"ר אודליה אלקובי, מייסדת מכון 'תעצומות', הפועל להעניק איכות חיים לילדים, למתבגרים ולבוגרים בתחום החברתי-רגשי.
אודליה, כולם מדברים על מי שהתחיל את החרם, אבל בואי נדבר על הרוב הדומם. הילדים שרואים את הרעל נשפך בווטסאפ הכיתתי ובוחרים לשתוק. האם השתיקה הזו היא בסך הכל רצון לשרוד או שיתוף פעולה אקטיבי ברצח אופי?
ד"ר אלקובי: "חד משמעית, לעומדים מהצד יש תפקיד דרמטי. השתיקה שלהם מהווה הסכמה לפגיעה, והיא הדלק שמניע את החרם. לעיתים השתיקה נובעת מהזדהות עם הפוגע, אבל אנחנו חייבים להנחיל להם את זעקת המוסר: גם כשיש ביקורת נוקבת על ילד, לכל אחד מגיע שידברו אליו בכבוד.
"מדוע קשה לצאת נגד פגיעה בווטסאפ? בגלל הפחד העצום לאבד קשר עם הפוגע, שלרוב הוא דמות דומיננטית. כדי לא לעמוד מהצד, הילד חייב להבין ברמת העומק שהדרה מהמרחב פוגעת בצורך האנושי הכי בסיסי: להרגיש שייך", היא מוסיפה.
מתי הורים ומחנכים יפסיקו לגלגל עיניים ולהגיד "עזוב, זה רק ווטסאפ" ויתחילו להתייחס להחרמה דיגיטלית כאל אלימות חמורה? לעיתים נדמה שהמערכת כולה מטאטאת את זה מתחת לשטיח תחת הכותרת של 'עניין חברתי'.
ד"ר אלקובי: "למורים יש לעיתים תחושה שהעניין החברתי הוא עלום, ולכן הם פועלים אינטואיטיבית. יש כאלה שנמנעים מלהתערב מתוך חשש להחמיר את המצב, אבל האמת היא שיש תורה סדורה לתיווך חברתי. ידע הוא כוח, וידע מארגן חוויה רגשית.
"המרחב הדיגיטלי הוא מרחב חברתי לכל דבר ועניין", מציינת ד"ר אלקובי. "ההקצנה בו מתרחשת כי 'היד קלה על המקלדת'. אבל, דווקא בדיגיטל יש אפשרות חכמה למנוע פגיעה לפני שהיא מסלימה! מכיוון שהכל מתווך, אפשר לעשות 'עבודת הכנה'".
ד"ר אלקובי מספקת דוגמה: "מישהי יוצאת על ילדה בקבוצה. במקום להגיב מייד לבד, המרחב הדיגיטלי מאפשר לי לשלוח הודעה פרטית לחברה: 'ראית איזו הגזמה בקבוצה? אני רוצה לכתוב שיפסיקו – תגבי אותי?'. כשהיא מאשרת, אני כותבת את דעתי, מייד מקבלת גיבוי פומבי, ובכך בולמת את כדור השלג לחלוטין".
במלכודת של 'כולם עושים את זה', איך מלמדים נער למצוא אומץ לצאת מקבוצה פוגענית, גם במחיר של 'התאבדות חברתית' רגעית?
ד"ר אלקובי: "נערים נשארים בקבוצות פוגעניות כי הפסקת הקשר מפחידה אותם יותר מהפגיעה עצמה. הפחד להישאר בודד בעולם מבהיל אותם. מה אני מציעה? ראשית, ללמד אותם לפגוש את הפחד חזיתית ולשאול: 'אם לא אהיה בקבוצה הזו, מה באמת הדבר הכי גרוע שיקרה?'. שנית, לבחור חבר אחד מהקבוצה שניתן לסמוך עליו, לשתף אותו במועקה ולחשוב יחד. דאגה בלב איש ישיחנה".
איך הגענו למצב שבו נערים מסתכלים על דמעות דרך מסך, ולא מרגישים צורך טבעי להושיט יד? איבדנו את האמפתיה שלנו כבני אדם?
ד"ר אלקובי: "לא איבדנו אותה, אבל אנחנו צריכים להכיר את מנגנון החרם. לחרם יש דינמיקה קבוצתית שזוחלת לאט, ובסופה איבוד צלם אנוש. זה מתחיל ב'הצדקה' רציונלית כביכול לדחייה שמייצרת אצל הפוגעים תחושת 'צדק'. בשלב השני מתפתחות נורמות פגיעה קטנות – ירידות מוגזמות שמקהות את הרגישות לחלוטין, ורק בסוף זה הופך לדחייה אכזרית".
עוגן פנימי בתוך ים של רעש
השחיקה החברתית הזו, שמגיעה מתוך בהייה אינסופית במסכים וניסיון בלתי פוסק לפצח את הקוד החברתי, מרוקנת את הנפש. ילדים מוצאים את עצמם מותשים נפשית, לא פיזית. וכאן בדיוק נכנסת הנקודה שנוגעת בשורש הקיום שלנו: עולם הרוח. איך שומרים על קשר עם בורא עולם כשהמסך מרצד?
לשם כך פניתי לרבנית ד"ר שולמית בן שעיה, רבנית אולפנת 'אמנה' בכפר סבא.
הלחץ החברתי בקיץ להיות "בלייב" ולהעלות לסטורי כל הזמן הוא עצום. איך מוצאים בתוך הטירוף החזותי הזה רגע של תפילה שלא מרגיש כמו עוד 'מטלה', אלא כפינה הטהורה שבה אפשר להיות עצמנו?
הרבנית ד"ר בן שעיה: "זה מתחיל בהחלטה תודעתית אמיצה: פשוט להחליט שלא משנה מה מתרחש בחוץ, אני חשובה לעצמי יותר מכל דבר אחר. הקשר שלי עם אלוקים הוא בעצם החיבור האמיתי שלי לעצמי. הרב קוק מלמד ש'התשובה הראשית' היא שישוב האדם אל עצמו. התפילה היא הזמן שבו אני מתחברת לנשמה שבתוכי. להגיד בבוקר 'נשמה שנתת בי טהורה' מחדד את ההבנה המזככת הזו. זה להזכיר לעצמי שאני הרבה מעבר לעוד לייק".
האם אנחנו באמת מעיזים להביא לשיחה עם אלוקים את החרדות היומיומיות מהקיץ, את הרצון להשתייך, ואת הבדידות שמציפה לפעמים דווקא כשאנחנו מוקפים חברים? ועד כמה הסידור יכול להיות רלוונטי לחיים עצמם?
הרבנית ד"ר בן שעיה: "הסידור הוא ספר האמונה החשוב והבסיסי ביותר. כמה עוגני יסוד של אמונה מסתתרים בו, ואנו חוזרים עליהם יומיום. חלילה לנו אם הסידור יישאר רק טקסט שמדקלמים. אנחנו צריכים להתרגל מחדש לדבר אל ה' בגובה הלב. בברסלב קוראים לזה 'התבודדות', אבל לא צריך להיות חסיד ברסלב בשביל לדבר עם אבא שבשמיים. הוא נמצא, קרוב ואוהב. דברו איתו! תגידו לו במילים פשוטות מה מטריד ולוחץ, ספרו על האתגרים החברתיים ועל הרצון להיות חלק. התפילה הפשוטה הזו פותחת חסימות בנפש, והיא ממש פועלת במציאות".
כשאנחנו נתקלים בקושי, האינסטינקט הוא לסמס לחבר. איך מאמנים את הנפש להפוך את התפילה ל"כתובת הראשונה"?
הרבנית ד"ר בן שעיה: "משימת החיים שלנו היא להפוך את נקודות הכאב לתפילות. כפי שאנחנו אומרים 'מזמור לתודה' על השגחה טובה, כך צריך לנהוג במקומות הכאובים. פשוט תפסו רגע, שאו עיניים לשמיים ודברו עם ה'. בנוסף, הקיץ מזמן מפגשים ויציאות: 'תפילת הדרך' מכוונת בדיוק לשמירה רוחנית. בקשו 'שתוליכנו לשלום', כדי שהיעד שתלכו אליו יהיה מקום שבו תוכלו להישאר נאמנים לעצמכם".
למצוא את אלוקים בתוך הכאוס של אוגוסט
כדי להשלים את התמונה המלאה, פניתי לרב יאיר הרשקוביץ, ראש ישיבת יבנה בחיפה.
כשהשעון המעורר לא מצלצל בבוקר והשגרה נשברת, האם תפילת שחרית הופכת לדבר הראשון שזורקים מהחלון כדי לישון עוד שעה? מה זה בעצם אומר על הקשר עם אלוקים בחופש?
הרב הרשקוביץ: "הגדולה האמיתית של האדם טמונה בבחירה החופשית שלו. זמן 'החופש הגדול' הוא הזמן המזוקק ביותר של הבחירה. אנחנו ההורים שותפים מלאים לבניית הזהות שלהם בזמן הזה. כל עוד הילד מחובר לתפילה, בכל צורה או שעה שהיא, שם אנחנו צריכים לשמוח ומשם אפשר לצמוח. הרמח"ל מדריך אותנו במידת הזריזות להבדיל בין שעת המעשה למה שאחריו: בשעת מעשה אנחנו פשוט שמחים עם הרצון הקיים בילד, ולאחר מכן, בזמן רגוע, אנחנו מעלים איתו קומה מתוך שיחה מעמיקה".
הקיץ מלא בגירויים, מסכים ורעש. האם תפילה הופכת למשימה טכנית שקוראים כדי 'לסמן וי' או שאפשר למצוא בתוכה שותפות אמת?
הרב הרשקוביץ: "בחופש מתגלה הנקודה השורשית שלנו כהורים. המורים הם רק השליחים שלנו. זה בדיוק הזמן לדבר פתוח עם הילדים על השאיפה שהקב"ה יהיה שותף שלנו 'בכל' עניין ורובד בחיים. 'אין מקום פנוי ממנו כלל' משמעותו שאני רוצה את ה' איתי גם בשיחה עם החברים וגם במגרש הכדורסל. כשההורה משתף את הילד בשיח כן על הנקודה הזו בחיים שלו עצמו, הוא מייצר אצל הילד את הצמא והרצון להתחבר".
איפה אלוקים נמצא כשהילד חווה כישלון צורב, אכזבה מחברים או בדידות נוראה? האם מותר לכעוס ולצעוק בתפילה?
הרב הרשקוביץ: "החיבור בין הבורא לנברא הוא הדבר השורשי ביותר, והניתוק ממנו יוצר את הבדידות העמוקה ביותר. היום, יותר מאי פעם, בעקבות המלחמה האחרונה וכל ההסתעפויות שלה, אנחנו נוכחים להתמודדויות נפשיות גדולות מאוד. יש מחשבות ודמיונות שמעוררים חרדה. התפילה שלנו היא המקור לשלווה ולרוגע בלב! הידיעה שה' איתי ומשגיח היא המרגיעה ביותר.
"כשאנחנו בוחרים לפתוח את הבוקר ב'מודה אני', אנחנו למעשה ממצבים את הקשר עם ה' כראשון בסדר העדיפויות ומאחים את הבדידות", טוען הרב ומוסיף, "ולגבי נפילות: במקום שיש בו בחירה חופשית, יש יותר ניסיונות ויותר בירורים. התפקיד המרכזי שלנו כהורים בחופש הגדול הוא להוות מרחב של חום ואהבה שמאפשר לילדים ליפול, ויותר מזה – מאפשר להם לקום למחרת ולבנות קומה חדשה".
היעד הסמוי של החופש הגדול
כשאני קורא, כותב ומנתח לעומק את התשובות של אנשי המקצוע הללו, המסקנה החותכת היא אחת: אנחנו חייבים להפסיק להסתכל על החופש הגדול כעל תקופה הישרדותית שצריך פשוט איכשהו להעביר אותה עד 1 בספטמבר. בשום צורה החופש הגדול אינו הפסקה מהחיים, אלא החיים עצמם בגרסתם המזוקקת, הלא מסוננת והמאתגרת ביותר. זו המעבדה המשפחתית שלנו, שעובדת בשיא העוצמה.
robert-collins-unsplash
היעד הסמוי שלנו בקיץ הזה לא אמור להימדד במספר האטרקציות שעשינו, בכמה כסף הוצאנו, או בכמה שעות הצלחנו לנתק אותם מהמסך לטובת בריכה. היעד הסמוי הוא הדינמיקה עצמה: היכולת שלנו כהורים לייצר עוגנים וגבולות מתוך הקשבה ואמון; היכולת להקנות לילדים שלנו, בעידן דיגיטלי אכזר, כלים פסיכולוגיים לעמוד בעוז מול קבוצה פוגענית, לא לשתוק מול חרם ולקטוע שרשרת של רעל; והזכות העצומה לתווך להם ולעצמנו: רוחניות פרקטית, כנה, פצועה ומרפאת גם יחד, שמצליחה לחבר ולקרקע גם בשיא השאון של חודש אוגוסט.
כש-1 בספטמבר יגיע, והילדים שלנו ילבשו שוב את חולצות בית הספר המגוהצות, אנחנו רוצים להסתכל להם בעיניים ולדעת שלא רק עברנו את הקיץ הזה כדי להישאר בחיים, אלא עברנו 'דרכו'. שיצאנו ממנו אנשים קצת יותר קרובים, הורים קצת יותר שלמים, עם עמוד שדרה שמורכב לא רק מחוקים טכניים, אלא מהבנה עמוקה של מי אנחנו.
כאבא שמנווט יחד איתכם בתוך ים האתגרים, וכמי שמאמין בכוחו של חיבור קהילתי ואנושי לייצר שינוי תודעתי אמיתי, אני מאחל לכולנו שנצליח לשחרר את הצורך המתיש בשליטה מוחלטת, ובמקומו נחזיק חזק את החבל האמיתי: חבל הקשר, ההקשבה הבטוחה והנוכחות הפיזית והרגשית שלנו בבית.
הורים שמרגישים שהם הולכים לאיבוד 'בחופש הגדול' ורוצים לקבל כלים טיפים עצות והכוונות מאנשי חינוך – ראשי ישיבות וראשת אולפנה, מחנכים, יועצות ומדריכות הורים, מוזמנים להצטרף לקבוצת הווסטאפ של 'מדברים על מתבגרים':
https://chat.whatsapp.com/GJ1oHHIHzN3AyYLjGNcMRL
אני מאחל שהחופש הזה, עבור הילדים ועבורנו, לא יהיה רק 'גדול', אלא בעיקר מגדל. חופשה נעימה, בטוחה ומצמיחה!
לתגובות: avinoam811@gmail.com
