אביחי טבקגם אם המצב הוא לא הכי הכי, קורונה, בעיות כלכליות, מה לא, עם הכניסה ל'שבע דנחמתא', לפנינו שלושה סיפורים עם הפי-אנד, בתקווה שניקח מהם כוחות ואופטימיות. נחמו נחמו עמי
ברוך פוקח עיוורים
"קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ.." / "..כי הנה החושך יכסה ארץ" (הפטרת פרשת כי תבוא)
את שנדי שכטר אנחנו תופסים לשיחה מרחוק, כיאה לימי קורונה, רק בניסיון החמישי או השישי, מאחר והיא כל הזמן עסוקה, ברוך ה', בשלל פעילויותיה כמורה ובעלת קליניקה לרפואת אלטרנטיבית ולרפואת הנפש בישוב מגוריה, כפר חב"ד וכאם לעשרה ילדים.
אבל לא תמיד השגרה האירה פנים לשנדי. לפני 22 שנים, וללא הכנה מוקדמת, שנדי איבדה את מאור עיניה. "זה היה בוקר חורפי אחד, ואחרי שארגנתי את הילדים, אז היו לי שבעה והקטן עדיין יונק, יצאתי ברגל לעבודתי כמורה בכפר חב"ד. בדרך כבר זיהיתי שאני לא רואה את הדברים כתמול שלשום. שמונה עצים נראו לי כמו שישה עשר ושלושים הבנות בכיתה נראו לי כמו שישים. כשניגשתי ללוח לכתוב, נדמה היה לי שהוא כל הזמן מתרחק ממני. הבנתי שמשהו אינו כשורה ומיהרתי למרפאה בכפר, שם הרופא איבחן תוך פחות מדקה כי המצב חמור והטיסו אותי לבית החולים. אני רק עוד זוכרת שכשהגעתי למיון שאלו אותי לשמי ואיפה אני גרה ועניתי 'בבית', ואז צנחתי ואיבדתי את ההכרה."
מסתבר, שחיידק אלים תקף את שנדי והתיישב על עצב הראייה שלה. בזמן ששנדי עדיין היתה מחוברת למכשירים ומורדמת, כבר הכינו הרופאים את בעלה לגרוע מכל.
"בשלב מסוים, כבר אמרו למרדכי, בעלי, שהמצב מדרדר ושיביא את בני המשפחה להיפרד. אבל בעלי לא מוכן היה לשמוע. 'תחשוב טוב – יהיה טוב' הוא אמר לסובבים אותו ולרופאים אמר שאת בני המשפחה הוא יביא כאשר שנדי תתעורר".
ואכן, ביום השני בבית החולים קרה הבלתי צפוי. שנדי מספרת שפתאום שמעה שני רופאים משוחחים מעל מיטת חוליה. אחד מהם תהה אם היא תצליח לראות כשהיא תתעורר ואילו השני היסה אותו ואמר "לא רק שלא תראה, להערכתי היא גם לא תתעורר…".
לפתע הבחינו הרופאים בשינוי במדדים ובתנועות קלות אצל שנדי וניסו לתקשר איתה. "כשהרופא שאל אותי אם אני יכולה לראות, עניתי לו בביטחון 'בוודאי, תדליק את האור ואני אראה אותך'. אבל האור דלק בחדר וגם שמש צהריי היום חדרה מבעד לחלון. קיבלתי את הבשורה."
"ברגע הראשון הרגשתי כמו כוס זכוכית שמתנפצת לרסיסים על הרצפה. אך ברגע שלאחר מכן החלטתי בתוך תוכי שאני לא מוכנה לקבל את הגזירה. נולדתי רואה וכך אמשיך להיות", פסקה שנדי.
לאחר שיקום קצר חזרה שנדי לביתה ולילדיה בכפר חב"ד, אך לא סיפרה להם קודם לכן על מצבה החדש. "הגעתי הביתה ואני שומעת את הילדים רצים אלי בשמחה וקופצים עלי ואז אחד מהם שאל, אמא, למה את מסתכלת לתקרה? מיד גם שאר האחים הבינו ופרצו בבכי. אבל חשוב היה לי לשדר להם שאין להם מה לדאוג. עוד באותו הרגע ביקשתי מביתי הגדולה להביא אלי קופת צדקה ומספר מטבעות, ומבעלי ביקשתי שיביא אלי כרך של 'אגרות הקודש'. עשיתי את ההכנות הנדרשות, קיבלתי על עצמי עוד הידור מצווה ועוד החלטה טובה ומכיוון שלא יכולתי לכתוב מכתב, פשוט אחזתי בספר ושחתי בפני הרבי את תפילותיי ובקשותיי".
כשסיימה שנדי את תפילתה ושיחתה עם הרבי, פנתה לבעלה שיפתח את הספר. "זה היה כרך י"ד של האגרות קודש, והיה שם מכתב ארוך מאוד. בעלי קורא וקורא ואנחנו לא מצליחים למצוא שום רמז או הוראה כיצד לנהוג. וכשבעלי כמעט ומסיים את המכתב הוא לפתע עוצר את נשימתו וקורא לאט את ברכת הרבי – '… ורופא כל בשר ומפליא לעשות יאיר עיניו'."
"מיד סיפרתי לילדים על המצב, אבל גם הרגעתי אותם – הרבי אמר שזה עניין זמני, ויש לנו ברכה מהרבי, אז הכל יהיה טוב".
"אני זוכרת רק שכשהגעתי למיון שאלו אותי לשמי ואיפה אני גרה ועניתי 'בבית', ואז צנחתי ואיבדתי את ההכרה"
"בהתחלה לא היה קל להתרגל למצב, ומכיוון שהאמנו שזה רק עניין זמני, גם לא רציתי להתנהג כעיוורת ולא למדתי להסתייע במקל הליכה או בכלב נחיה. הייתי מקבלת קצת מכות, אבל כל הזמן ידעתי שזה הכל זמני ויעבור."
עד כמה אמונתם של שנדי ובני המשפחה היתה חזקה? שנדי מספרת שיום אחד חזר מרדכי בעלה מקניות, עם בקבוק משקה גדול, הציב אותו על השולחן במרכז הבית והבטיח "שכששנדי תחזור לראות יעשו התוועדות גדולה וכל החסידים יגיעו ויעשו לחיים עם הבקבוק". "גם עוגות כבר אפינו והקפאנו, הכל כבר היה מוכן כי מבחינתנו כל רגע ברכת הרבי תתגשם ואני אחזור לראות."
אבל הימים חלפו וגם השבועות ושלושה חודשים וחצי אחרי אותו אירוע משנה חיים שנדי לא אמרה נואש. בוקר יום שישי אחד הגיעה אליה לביקור תושבת הכפר ובידיה שטר דולר שקיבלה עם 'ברכה לרפואה ניסית' מהרבי. "כחסידת חב"ד שורשית, היו לנו בבית לא מעט דולרים וברכות מהרבי ובכל זאת, לקחתי את השטר ופניתי אל פינת הבית והתפללתי לקב"ה. פניתי גם ישירות אל הרבי ואמרתי לו שאני חזקה באמונה בזכות הדברים שאמר והוא פשוט לא יכול שלא לקיים את ההבטחה. זה פשוט לא קורה".
"זה היה יום שישי וממש הרגשתי שזה סימן שהיום זה יקרה," מספרת שנדי, "אבל השעות חלפו ונכנסה השבת וכלום לא קרה".
"למחרת בבוקר, הגברים הלכו לתפילה ואנחנו נשארנו להתפלל בבית. הבנות היו נעמדות לידי ואני הייתי אוחזת בסידור ומתפללת בעל פה. בתוך החושך הגדול בו הייתי שרויה היה לי הרבה מקום לחלומות ודימיונות כשלפתע אני רואה ילד שקורא לי 'אמא-אמא' ומנער אותי. לקח לי כמה שניות להבין שזה לא חלום. חלפו עוד כמה רגעים של טישטוש עד שהבנתי שהילד שעומד מולי זה מענדי, שבפעם האחרונה שראיתי אותו בקושי היו לו שיערות על הראש ועכשיו הוא כבר נראה אחרת וכבר מתחיל את צעדיו הראשונים".
"כשבעלי חזר מבית הכנסת הוא ניגש אלי, הושיט לי סידור וביקש ממני לפתוח אותו ולקרוא. פתחתי באופן אקראי והתחלתי לקרוא מתוכו בברכות השחר – …בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם.. פּוֹקֵחַ עִוְרִים".
"אי אפשר היה לתאר את ההתרגשות והשמחה שאחזה בנו. החזקתי חזק חזק את הסידור והודיתי לקב"ה על האמונה שנטע בי והתפללתי אליו 'כשם שפקחתי את עיניי תפקח את עיניי כולנו. ושנזכה ונראה את הרבי בעייני בשר והוא יגלנו"
"זו היתה שבת פרשת אמור, מאור בהיפך אותיות, וערב פסח שני. פסח ההזדמנות השנייה של עם ישראל. אני מאמינה שכשם שאני זכיתי להזדמנות השנייה שלי, בזכות האמונה, כך כל אחד ואחד מישראל רק צריך להאמין, להישאר עם התקווה גם כשהכל נראה חשוך ובעזרת ה' הזדמנות נוספת מחכה לכל אחד ואחד מאיתנו"
המשבר יעבור ואנחנו נישאר
"הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב" (הפטרת פרשת ראה)
"היום הקשה בחיי התחיל כאשר הגיעו שתי משאיות בליווי משטרתי למסגרייה שבבעלותי לעקל את הרתכות, המקדחות וכל הציוד שבלעדיו לא יכולתי להמשיך ולעבוד. את אותו היום סיימתי בחדר מיון בבית החולים לאחר שהתמוטטתי פיזית. את היום שלמחרת אני לא יכול לשכוח, כשהכתה בי ההבנה שהתמוטטתי כלכלית. אין לי מסגריה, אין לי מקום עבודה, איני יכול לשלם משכורות לעובדים שליוו אותי שנים, ובעצם אין לי יכולת להביא אוכל הביתה למשפחה ולילדים". את הדברים הללו מספר בכאב חד שלא ניתן להתעלם ממנו גם היום, שנים אחרי אותו אירוע, עו"ד צבי וישינגרד (52) מפתח תקווה.
"ביום לאחר מכן הנושים לקחו ממני את כליי העבודה ובעצם סגרו את שערי המסגרייה, וכך בתוך יומיים הפסדתי את כל מה שהיה לי בחיים. הגעתי לנקודה הנמוכה ביותר בה ניתן להיות. שבועיים לא הוצאתי את הראש מהמיטה, עד שהבנתי שיותר נמוך מזה אי אפשר להגיע, ועומדות בפניי שתי אפשרויות – או להישאר במיטה עטוף ברחמים עצמיים, או להבין שאני בנקודת האפס ולהתחיל לצמוח ממה שיש".
את החוויה הקשה שעוברים היום עשרות אלפי בעלי עסקים ועצמאיים בעקבות משבר הקורונה מכיר עו"ד צבי וישינגרד על בשרו. לפני יותר מ-20 שנה, במהלך שנות ה-90' חווה המשק התעשייתי בישראל משבר חמור וכתוצאה ממנו נקלעו עסקים רבים, בהם המסגרייה המשפחתית של וישינגרד בבת ים, לקשיים ולחובות.
"אז, כמו היום, בעיתות משבר, לעיתים עסקים טובים ואיכותיים נופלים בגלל קשיים שלא תמיד תלויים רק בהם ואז קורה שהמפעל, בית הקפה או אולם האירועים שהתנהלו נכון כלכלית ונטלו הלוואות לפיתוח העסק, כפי שנהוג בכל כלכלה תקינה, פשוט קורסים ולא יכולים לשלם את חובותיהם לספקים", מסביר וישינגרד.
אחרי ההלם הראשוני הבין וישינגרד ש'אם אין אני לי – מי לי' והחל לעבוד בעבודות שונות כשבין לבין הוא לומד להכיר את בתי המשפט מבפנים לאחר שנאלץ להתמודד עם התביעות הבלתי נגמרות שהצטברו כנגדו.
"הבנק הגיש נגדי בקשה לפשיטת רגל, ואחריו הגיעו מכתבי תביעה אינסופיים ויותר חמור מזה, גם היו נושים שהגיעו בעצמם אלי הביתה ואיימו על חיי. אבל ידעתי שהקריסה הכלכלית האישית שלי לא נבעה מכך שעקצתי או רימיתי, אלא מתוך הבנה שישנם דברים הגדולים מאיתנו".
דווקא בשעת המשבר הגדול ניחתה על וישינגרד מכה נוספת. עורך הדין שליווה את העסק במשך שנים רבות בייעוץ משפטי ובכריתת הסכמים שונים הודיע לצבי שעתה, כשהוא חדל פירעון ואין בידו יכולת תשלום, הוא לא יוכל ללוות אותו יותר בהליכים המשפטיים הרבים.
"מצאתי עצמי מול שוקת שבורה וללא יכולת להגן על עצמי והחלטתי לקחת את גורלי בידיי. ישבתי בספריית בית אריאלה ולמדתי לייצג את עצמי, ותוך כדי נרשמתי ללימודי משפטים תוך פריסת שכר הלימוד על פני זמן רב ובתשלומים", מספר וישינגרד.
אולי בגלל ההיכרות המוקדמת יחד עם הרצון העז הפעם להצליח, את הלימודים סיים וישינגרד בהצטיינות, במקביל לניהול הליכי ההפטר האישיים, ופתח משרד עורכי דין עצמאי המתמחה בייצוג חייבים בהליכי חדלות פירעון והיום הוא אף מכהן כסגן יו"ר הוועדה לחדלות פירעון בלשכת עורך הדין.
"בי נשבעתי אז, לאפשר לכל מי שמגיע לו, לצאת לדרך חדשה. גם היום, כשאני מלווה חייבים ויושב איתם בדיונים בבית המשפט אני עדיין חש על בשרי ממש את אותה תחושה שיש להם כרגע כשהם יושבים על הספסל לידי, תחושת חוסר האונים ואפילו האשמה הלא מוצדקת, אבל אני גם מרגיע אותם – המשבר יעבור, גם הקורונה תעבור ואנחנו נישאר. מגיפות היו ואנחנו שרדנו. בתחילת היום הקשה בחיי חשבתי שהם נגמרו, אבל רק בזכותו זכיתי להחליף דיסקט, לשנות ב 180 מעלות את כיוון חיי ולהתחיל לחיות חיים כלכליים חדשים ומאושרים. מכל משבר אפשר לצמוח. זו לא קלישאה – זו עובדה".
"הכתה בי ההבנה שהתמוטטתי כלכלית. אין לי מסגריה, אין לי מקום עבודה, איני יכול לשלם משכורות לעובדים שליוו אותי שנים, ובעצם אין לי יכולת להביא אוכל הביתה למשפחה ולילדים"
"יש לנו ילד"
"רָנִּי עֲקָרָה, לֹא יָלָדָה; פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה" (הפטרת פרשת כי תצא)
כל מי שיפגוש את בני משפחת אהרוני מבת ים יראה מיד שמדובר במשפחה שמחה ומאושרת שבמרכזה הבת שלהם עונג. "היא הכול בשבילנו, לא יכול יום אחד שהיא תהיה מחוץ לבית. בלעדיה, לא יודע מה הייתי עושה. אומר יצחק, אבי המשפחה. "אם היא לא לידינו אנחנו לא רגועים, חייבים שהיא כל הזמן תהיה בסביבה, בין הרגליים", מוסיפה בת זוגו סיגלית.
אבל עד שעונג הגיעה לעולם, יצחק וסיגלית עברו תקופה ארוכה ובלתי נסבלת של סבל וייסורים. "עונג נולדה אחרי 19 שנים, שהיו שנים מאוד מאוד קשות ", מספרת סיגלית בכאב, כשמעות בעיניה.
"כשהתחתנו, בשנה הראשונה, סיגלית נכנסה להריון וכמובן ששמחנו מאוד, אבל זה לא החזיק מעמד. המשכנו לנסות, ולאורך השנים הגענו ללא מעט רופאים, אך לאט לאט, השנים עוברות ואנחנו רואים שאין הצלחות", מספר יצחק.
"היינו מהזוגות 'הלא מוסברים'", אומרת סיגלית, "כל הבדיקות מראות שהכול תקין, אין בעיות, אבל בשורה התחתונה הגוף לא מצליח לפתח הריון תקין ובריא. הייתי הולכת להפריות, היו אומרים לי 'יש לך עוברים בובות, יפים, גדולים, טובים איכותיים', היה נקלט, אבל כשהייתי מגיע לשבוע שישי-שביעי, היו מתחילות הצרות".
לא פחות מאחת עשרה הפריות חוץ גופיות עברה סיגלית, חלקן הסתבכו עד סכנת חיים. הם עברו אצל אין-ספור רופאים במגוון בתי חולים אבל כלום לא עזר. אצל כולם מסביב החיים המשיכו, ורק בבית אהרוני הם עצרו מלכת.
הייאוש התחיל להשתלט. "אין יום שלא הייתי נחנק מדמעות, היו ימים מאוד קשים", מספר יצחק, "אחרי כל סבב הפריות נוסף סיגלית הייתה נכנסת למשבר עמוק עד ששקלנו כמה פעמים להפסיק לחלוטין עם הניסיונות. קשה היה לה להתמודד עם התחושה האישית של הכישלון שוב ושוב. עד שבסוף החלטנו להפסיק – ולנסות אימוץ."
אבל מה שהפך את חייהם הגיע מהמקום הכי לא צפוי שיכול להיות. "יום אחד ישבתי אצל רופא השיניים, וככה בתור עיינתי בחוברות שהיו מונחות על השולחן ופתאום ראיתי מאמר על פרופ' מאוניברסיטת בר אילן שנלחם במערכת הרפואית ושלטענתו יש לו הסבר להרבה מהמקרים של מה שנקרא 'הפלות חוזרות לא מוסברות', ושבניגוד לכל מה שאמרו לנו עד היום, ייתכן שהפתרון הוא דווקא אצלי. כשחזרתי הביתה באתי לאשתי, נתתי לה חיבוק גדול ואמרתי לה – 'סיגלית, יש לנו ילד!'".
וכך, לגמרי במקרה ואחרי שאמרו נואש הגיעו בני הזוג אהרוני למעבדה לפוריות הגבר של פרופ' ברטוב. אחרי 19 שנים ארוכות וקשות של עקרות וניסיונות חוזרים ונשנים להרות, לראשונה הם הבינו שאולי נמצאה הבעיה שמנעה מהם עד עכשיו להיות הורים.
יצחק, באמונה גדולה קיבל את כל ההמלצות של פרופ' ברטוב והצוות ולמרות שבניסיון הראשון שלהם, לסיגלית בת ה-38 הייתה רק ביצית אחת להפריה – הלא יאומן קרה.
"אחרי שכבר אמרנו נואש, פתאום קיבלנו את הבשורה שאנחנו בהריון, זה היה כמו חלום. אבל לאור נסיון העבר, עברו עלינו עוד תשעה חודשים ארוכים של חרדות אין סופיות, אלא שהפעם לא אנחנו ולא העובר בבטן התכוונו לוותר", מספרת סיגלית.
גם היום, 12 שנים אחרי, אין יום שבני הזוג אהרוני לא מודים לקב"ה ולשליחים שלו על הנס שעשה איתם. "אין ספק שהקב"ה עשה איתנו ניסיון גדול ואני לא יודע איך עמדנו בו ככה בגבורה. צריך היה אמונה גדולה לאורך כל הדרך כי תמיד האמנו שנסתרות דרכי האל ושכל עכבה לטובה, אך בכל זאת ההתמודדות היומיומית לא היתה פשוטה כלל וכלל", אומר יצחק.
"אחרי כל סבב הפריות נוסף היינו נכנסים למשבר עמוק עד ששקלנו כמה פעמים להפסיק לחלוטין עם הניסיונות להביא ילד לעולם"
אחרי החגים תחגוג בעזרת ה' עונג את בת המצווה. ההורים הנרגשים כבר יודעים לספר בפרטי פרטים את התוכניות שלהם למסיבה לה הם חיכו יותר משלושים שנה, וגם אם הקורונה מאיימת לשבש להם במעט את התוכניות, הם לא מתרגשים. כתוב "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" ובמשך השנים הארוכות שניהלנו את ארוחות השבת בבדידות כזוג חשוך ילדים לפעמים היה קשה לראות את העונג שבשבת, אבל אנחנו תמיד ראינו את המשפט הזה בכלל כציווי – וקראתם ל(ש)בת עונג. כשמסתכלים על הדברים באופן הזה, היה ברור לנו שגם אם זה ייקח זמן רב בסוף הבת שלנו תגיע, כי יש בורא ומסובב לעולם. אז גם נגיף קטלני ומסתורי עלול לשבש לנו מעט את התוכניות אנחנו לא דואגים, הקב"ה כבר יכוון את הכול שיהיה לטובה".
