הרב אופיר סעדון, עו"ד
בשבוע שעבר עמדנו על הקשיים הרבים הקיימים בדיני שור תום שנגח. כך תהינו על פשרו של תשלום מחצית הנזק. הרחמים המפתיעים על המזיק שטרם הועד שורו או הרצון לחוס על המזיק שטרם הועד שורו לא הניחו את דעתנו. כמו כן התקשנו מאד מדוע שור שתם שנגח משלם מגופו בלבד ואינו משלם מעליית נכסי בעליו. וכן התקשנו מדוע רמת השמירה הנדרשת בשור תם גבוהה יותר מרמת השמירה הנדרשת בשור מועד שנגח כמה פעמים. על מנת ליישב שאלות אלו ואחרות נבחן ראשית כמה יסודות משפטיים וכלכליים ובעזרתם ניטיב לענות על שאלות אלה.
חברה בע"מ (בערבון מוגבל) – צורת ההתאגדות העסקית המקובלת ביותר בימינו הינה צורת התאגדות של חברה בע"מ. צורת התאגדות זו פנים רבות לה אך בראש ובראשונה הינה מאופיינת באחריותם המוגבלת של בעליה. על כן במקרה של כישלון החברה וכניסה למצב של חובות גדולים אותם אין החברה יכולה לפרוע ("חדלות פירעון") נהנים בעלי החברה ממסך המפריד בינם לבין החברה באופן שאותם אישית לא ניתן לתבוע. על כן, על מנת שיחפצו אנשים להתקשר עם החברה מזרימים בעלי החברה כספים לחברה בעת הקמתה וזוהי כרית הביטחון של נושי החברה ממנה יכולים הם לגבות את חובם. כספים אלו מכונים ההון העצמי של החברה.
כאמור לעיל, אחריותם המוגבלת של בעלי החברה מונעת מן המתקשרים עם החברה לתבוע את בעליה באופן אישי אף אם החברה מגיעה לחדלות פירעון. ואולם הגבלת אחריות זו אינה מוגבלת למתקשרים עם החברה באופן רצוני. האחריות המוגבלת מונעת גם מן המתקשרים עם החברה, באופן לא רצוני, לתבוע את בעלי החברה. והפרש גדול יש בין שני אלו. המתקשר עם החברה באופן רצוני (למשל המלווה מכספו לחברה או המעניק לה שירות תמורת תשלום דחוי) נוטל על עצמו במודע את הסיכון שהחברה תהפוך חדלת פירעון ובמקרה של כישלון אין לו להלין אלא על עצמו. מאידך, המתקשר עם החברה באופן לא רצוני (למשל, מי שהחברה הסבה לו נזק) לא נטל על עצמו את הסיכון מתוך בחירה ולפיכך אם תהפוך החברה לחדלת פירעון יצא וידיו על ראשו שלא ברצונו ושלא בטובתו.
ומה טעם הדבר ראו חכמי המשפט לפטור את בעלי החברה גם מאחריות להתקשרויות לא רצוניות? תשובת הדבר אינה עולה מתוך דיני הנזיקין אלא מתוך תורת הכלכלה. עם התפתחות התעשייה, בעיקר לאחר המהפכה התעשייתית של המאה התשע עשרה, נדרשו השקעות גדולות על מנת לקדם את התעשייה. הדרך לגייס כסף להשקעות אלו היתה באמצעות פניה לציבור הרחב אשר ישקיע מהונו בחברה ובהצלחת החברה ייהנה גם הוא מרווחיה (דיבידנד).
דא עקא והציבור הרחב, אף שהסכים להשקיע מכספו בחברות הגדולות חשש מפני ניהול כושל של החברות בהן השקיע. ניהול כושל עלול היה להוביל את החברה להפסדים כבדים אשר יוטלו בסופו של יום על המשקיעים שהשקיעו בחברה.
חשש זה הביא לעולם את המסך המפריד בין בעלי החברה לבין החברה עצמה. הצורך הכלכלי הגדול והכמעט הכרחי גרר אחריו את המשפט. כך נולד העקרון של הערבון המוגבל. בעלי החברה אינם מסכנים אלא את השקעתם הראשונית (הון החברה). אין הם נדרשים לשלם מכיסם, מעבר להשקעתם הראשונית, במקרה של כשלון החברה.
עקרון פיזור הנזק (ביטוח) – לעיתים מתרגשות על האדם צרות כלכליות. רכבו נגנב, גנבים פורצים לביתו ומרוקנים את תכולתו, ביתו עולה באש ושאר מרעין דבישין. צרה שכזו אם תתרגש על האדם יכולה לגרום לו לפשוט את רגלו. על מנת שלא ייפגע האדם, באופן שלא יוכל להתאושש ממנו, יכול הוא לרכוש לעצמו "ביטוח". כך באמצעות תשלום פרמיה (תשלום) לחברת הביטוח יכול אדם לבטח את עצמו למקרה של אסון כלכלי. במקרה של נזק כלכלי כבד, המתרגש על האדם המבוטח, אין הוא נושא בנזקו לבדו. חברת הביטוח נושאת עימו בנזק באמצעות כלל המבוטחים, המשלמים אף הם פרמיה לחברת הביטוח. על ידי הפרשה של פרמיה על ידי כל אחד מן המבוטחים יכולה חברת הביטוח לשלם למי שארע לו נזק. באופן זה הופכת זהות הניזק ללא מהותית שהרי נזקו ישולם לו על ידי החברה כולה.
שוורים ברשות הרבים
לימוד הלכותיו המרובות של שור תם בלא הכרת המציאות בה חיו חז"ל כמוהו כמישוש באפילה. הלכה אחר הלכה לומדים אנו את ההלכות הרבות אך אין בידינו חוט שיקשר בין הלכות אלו. כל אחת תמוהה לעצמה ואין דבר בינה לבין חברתה. על כן, על מנת להיטיב להבין את ההלכות הרבות, שומה עלינו לבחון את העולם בו חיו חז"ל, את האילוצים הכלכליים עימם התמודדו ואת הצרכים אותם היו אמורים לספק. רק היכרות עם מכלול זה תאפשר לנו להבין את הפסיקה ההלכתית אשר היא משלבת לתוכה את מארג החיים כולו.
ובכן מהי המציאות בה חיו חז"ל בכל הנוגע לשוורים? ממקורות רבים אנו לומדים כי בעלי השוורים הניחו את בהמותיהם לרעות בלא השגחה. השור היה בהמה מצויה אשר חשיבותה הכלכלית רבה היתה ביותר. השור היה בהמת משא חשובה ואף שימש לחרישת השדות. את בשרו היו אוכלים ואף מחלב הפרה היו נהנים. כללו של דבר השוורים היו נכס חשוב לחברה כולה. דא עקא והשגחה צמודה על השוורים היתה יקרה עד מאד. החזקת רועים רבים שישמרו על השוורים הרבים שהיו בידי האדם לא היתה כלכלית. על כן הותירו הבעלים את שוריהם בלא כל השגחה. השור, שאופיו נוח יחסית, היה רועה את עצמו ולא היה מפריע לזולתו.
בהתאם מוצאים אנו בחז"ל, אגב אורחא, התייחסות למציאות חיים זו בה השוורים היו רועים ברשות הרבים. בפרק אלו מציאות שבמסכת בבא מציעא (ל:) נאמר כי אם מוצא אדם בהמה רצה בין הכרמים הרי זו אבדה אך אם הבהמה רועה ברשות הרבים אין זו אבדה. היות והבעלים הניחה שם אין לראות בה אבודה מבעליה ויש להשאירה שם עד שיבוא לקחתה. כך אף שאין המשנה שם עוסקת בדיני שור תם שנגח למדנו כי מנהג העולם היה להשאיר את השוורים שירעו ברשות הרבים בלא כל השגחה. אילו היה רועה, השומר על השור, לא היה אדם מעלה על דעתו כי שור הרועה אבוד מבעליו.
השארת שוורים בלא השגחה הינה אם כך מציאות נתונה עימה התמודדה ההלכה. במציאות זו גלום אינטרס רב משמעות החיוני לכלכלת החברה. הברירה היא, איפוא, להילחם במציאות זו ולבטלה או לקבלה תוך ניסיון למזער את נזקיה. בין שתי אפשרויות אלו דומה כי התורה העדיפה את הפתרון המורכב על פני הפתרון הפשוט. את הפתרון המסייע לכלכלה ולא את הפתרון השם מקלות בין גלגליה. על כן נקודת המוצא ההלכתית היא כי יש רשות לבעל השור להניח לשורו לרעות ברשות הרבים. ואכן כך מצאנו בדברי החכמים כי השור יש לו רשות להלך ברשות הרבים בלא כל שמירה: רבי שמעון, בהגדירו את ארבעת הכללים בנזיקין קובע כי רשות רבים הינה מקום בו יש רשות להלך גם לשור המזיק וגם לשור הניזק (יד.). באופן דומה קובעת הגמרא (ו.) כי שור מהלך ברשות הרבים ברשות בית דין. וכך מסביר רש"י: "שברשות בית דין הוא מהלך ברשות הרבים שהרי כל אדם יש לו רשות בכך ואם הזיק חייב". הרי לנו כי השור מהלך ברשות הרבים וברשות בית הדין.
ואולם חשיבותו הכלכלית של השור והרשאת כניסתו לרשות הרבים מעוררות את השאלה מה יהא דינו של השור המזיק? מחד, מבקשים אנו להגן על בני רשות הרבים שלא יזוקו, מאידך, אם יוטל על כתפיו של בעל השור המזיק תשלום מלוא הנזק יהפוך המרעה החופשי למסוכן כלכלית ולפיכך גם ללא כדאי עבורו.
הפתרון אותו מציעה התורה מבוסס על העקרונות המשפטיים אותם סקרנו לעיל. התורה מציעה כי השימוש ברשות הרבים, לכלל בעלי השוורים המשתמשים ברשות הרבים, יהיה על פי העקרון של האחריות המוגבלת ("מגופו משלם") שהוא משולב עם עקרון פיזור הנזק ("פלגא נזקא"). קרי, הנזק לא יוטל על כתפי המזיק או הניזק בלבד אלא יתחלק ביניהם. כל אחד יישא במחצית הנזק וכך לא יכביד הנזק על אחד מהם יותר מן הראוי. ועל מנת שלא יסכן המזיק את כל כספו במקרה בו שורו נוגח פר הרבעה יקר מגבילה התורה את אחריות המזיק לכדי שווי שורו שנגח. הכנסת השור לרשות הרבים והותרתו בלא שמירה כמוה כהשקעה בחברה בערבון מוגבל. התורה מכירה בחשיבות השימוש ברשות הרבים ועל מכן מגבילה את האחריות הנזיקית של בעל השור שנגח לכדי שווי שורו בלבד.
חלוקה זו בין המזיק לניזק אינה מסיבות "נזיקיות". תשלום חצי נזק אינו משקף את רמת אחריותו של השור התם שנגח. זוהי הדרך בה בחרה התורה לפזר את הנזק בין המזיק לניזק באופן ששניהם יישאו בנטל באופן שווה. שניהם השתמשו ברשות הרבים והעובדה ששור אחד נגח את חברו הינה מקרית. באותה מידה יכול היה השור הניזק לנגוח את השור המזיק. על כן מצווה התורה שיחלוקו בנזק.
יישוב הקושיות
לאור האמור לעיל נדמה שנוכל לירד לעומקם של דברי הראב"ד אודות מעמדו המיוחד של הקנס המוטל על כתפי בעל השור המזיק. קנס זה, בשונה מן הקנסות האחרים, אינו עונש המוטל על האדם אלא "דמי שימוש" המשמשים כפרמיית ביטוח לכל המכניסים בהמתם לרשות הרבים. בעל השור שנגח אינו משלם כמזיק המשלם את נזקו. הקביעה לפיה נדרש הוא לשלם אינה מלמדת על רשלנות מצידו. בשונה מן המזיקים האחרים תשלומו אינו מבטא אשמה שדבקה במעשיו אלא את הצורך לפזר את הנזק שארע בין כל באי רשות הרבים. מכאן שתשלום זה אינו ממון מופחת או קנס שהוטל על המזיק אלא "דמי שימוש" ברשות הרבים.
הרחמים על המזיק שלא ישלם נזק שלם והרצון להחמיר על בעל השור שנגח אינם, איפוא, בבחינת סטייה מן העקרונות המקובלים בדיני ממונות. זהו הביטוי לרצון ההלכה לחלק את הנזק בין המזיק לניזק. המזיק ישלם את מחצית הנזק הואיל והשתמש ברשות הרבים וכך גם הניזק יספוג את מחצית הנזק הואיל ואף הוא השתמש ברשות הרבים.
שמירה ראויה – מכיוון שהתשלום אותו משלם בעל השור התם אינו בשל רשלנותו הרי שאין לפוטרו אף אם שמר על שורו. מזיק נפטר בשמירה ראויה הואיל והוא משלם על רשלנותו. בעל השור משלם על השימוש ברשות הרבים והרי השתמש. אמנם אם שמר בעל השור שמירה מעולה באופן שביקש למנוע מן השור את הכניסה לרשות הרבים ואף על פי כן נאנס וברח השור לרשות הרבים פטור שהרי אונס רחמנא פטריה.
צד תמות במקומה עומדת – בעליו של השור המועד משלם על רשלנותו נזק שלם. אין מקום לבקש מן הניזק שיחלוק עימו בתשלומים הואיל ובעל השור המזיק הותרה שלוש פעמים שישמור על שורו ומשלא עשה כן חייב הוא בנזק שלם. ומכיוון שבעל השור משלם מכוח אחריותו ועל רשלנותו אין מקום לחייבו במקרה ששמר על שורו כראוי. שמירה ראויה פוטרת את בעל השור המועד מלשלם. ואולם השור המועד אף הוא השתמש ברשות הרבים עת נגח את שור רעהו. מכאן שאף אם בעליו שמר עליו בשמירה ראויה אין מקום לפוטרו ממלוא התשלום אלא ממחציתו בלבד. צד תמות, קרי השימוש ברשות הרבים והצורך לשלם את דמי השימוש המשמשים כפרמיית ביטוי, במקומה עומדת.
רבי טרפון ורבי עקיבא – לעיל התקשינו מה ראו רבי עקיבא ורבי טרפון לדרוש מבעל השור לשלם את מלוא הנזק עת נגח השור ברשות הרבים או עת נגח השור אדם ולא שור. עתה נחדד את קושייתנו, אם כנים אנו בדברינו ונקודת המוצא היא כי השור רשאי להתהלך ברשות הרבים מה לי שור המזיק אדם ומה לי שור המזיק שור? מה לי שור המזיק ברשות הרבים ומה לי שור המזיק ברשות היחיד? אם קיבל השור רשות להלך באופן חופשי וכי ניתן לדרוש מן השור שילך ברשות הרבים בלבד? וכי ניתן לבקש מן השור כי אם חורה אפו והוא מבקש לנגוח כי יכלה זעמו בשור רעהו ולא בבני אדם? לכאורה, סבירה יותר דעתם של חכמים אשר אינם מחלקים בין אדם לשור ובין רשות היחיד לרשות הרבים.
נראה כי התשובה לשאלה זו נעוצה בהתלבטות הקשה אותה הצגנו לעיל בדיני החברות. חכמי המשפט העניקו לבעלי החברות את המסך המפריד בינם לבין החברה באופן גורף וזאת מבלי לערוך חלוקה בין התקשרויות רצוניות (חוזים וכדו') לבין התקשרויות שאינן רצוניות (נזיקין וכדו'). לעיל עמדנו על הקושי הטמון בדבר. תינח אדם שהלווה כסף לחברה, אדם זה נטל סיכון מחושב בהלוואתו, שמא תתפרק החברה, ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו בשעה שהחברה הופכת להיות חדלת פירעון. ואולם אדם שהוזק על ידי החברה הרי שלא יהיה זה נכון לטעון כי בחר להינזק על ידי חברה בע"מ! למרות חוסר בחירתו ניתן לחברה פטור גורף מתוך הבנת החשיבות הכלכלית הגדולה הטמונה במוסד זה.
הפער הקיים בין מתקשרים רצוניים למתקשרים שאינם רצוניים בא לידי ביטוי גם ביחס לשור תם שנגח. האינטרס הכלכלי, עליו הרחבנו דברינו לעיל, הינו לבעלי השוורים, הרועים ברשות הרבים, אשר נפטרו מלשמור על שוריהם. זוהי אמנם קבוצה גדולה אך אינה היחידה הקיימת. לצידה של קבוצה זו קיימים גם בעלי השוורים אשר שומרים על בהמתם ברשותם. כמו כן ברשות הרבים הולכים גם בני אדם ולא רק שוורים.
רבי טרפון ורבי עקיבא סברו כי ההסדר שיצרה התורה ביחס לשור תם רלוונטי רק ביחסים שבין בעלי השוורים שברשות הרבים. הללו השתמשו ברשות הרבים ועל כן הן למזיק והן לניזק יש אינטרס בתשלום מחצית הנזק בלבד. שניהם צמצמו את עלויות השמירה על בהמותיהם בזכותו של הסדר זה ועל כן אך טבעי שישאו יחדיו בתוצאותיו. מאידך, אדם ההולך ברשות הרבים אינו נהנה מן החופש שהוענק לשוורים. כך גם הנועל בהמתו בחצרו לא נהנה מחופש זה. לאור זאת מתקבלת על הדעת דעתם של רבי עקיבא ורבי טרפון לפיה תשלום חצי נזק הינו במקרה של שור הנוגח שור ברשות הרבים בלבד.
וחכמים מה הם סוברים? לדעת חכמים אין "חצי הסדר". אחר שהתרנו לשור לרעות ברשות הרבים באופן חופשי אין לחלק בין רשות הרבים לרשות היחיד ובין אדם הניזק לשור הניזק. כך בדומה לחברה בע"מ אשר אחריותה מוגבלת בלא כל הגבלה רואים אנו את השור כאילו הוא חברה בערבון מוגבל ומגופו בלבד יגבו את הנזק.
סוף דבר
דיניו הרבים של השור התם שנגח מובילים למסקנה חד משמעית כי בפנינו מערכת דינים מיוחדת אשר ניכר בה כי היא בנויה על עקרונות שונים מן העקרונות הרגילים המשמשים בדיני הנזיקין. בין החכמים נתגלעה אמנם המחלוקת עד היכן יש למתוח את דיניה המיוחדים של מערכת זו אך העיקרון מוסכם על כל החכמים. לשור יש רשות להלך ברשות הרבים וכל ההלכות לא באו אלא לאפשר לבעליו להשתמש ברשות הרבים באופן שלא יסכן את כיסו יתר על המידה. כל ההלכות הרבות נגזרו מעקרון זה.
(כי תשא תשע)
פלגא נזקא קנסא – המשך
השארת תגובה