מערכת שבתוןנגיף הקורונה פוגע קשה גם באוכלוסייה החרדית. כיצד רואה היא את הפגיעה הזו במבט אמוני, שהכל נגזר למעלה. דברים מהרצאה שהעביר פרופ' בנימין בראון בסמינר המחלקתי של החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בחודש שעבר. אמונה נוכח מגפה: החרדים בקורונה כמקרה מבחן עכשווי
פרופ' בנימין בראון
"לכל יהודי ויהודי יש תפקיד מיוחד שהקב"ה הועיד בשבילו – החלק שהוא צריך למלא בתוך אותה תכנית-על גדולה שיש לקב"ה עבור הבריאה. לכל אחד ואחד קיים מסלול פרטי שהוא צריך לעבור בדרך להגשמת ייעוד זה. עבודת ה' יכולה להתקיים גם במקומות הבלתי צפויים, במקומות שלא היינו מעלים על דעתנו שמשהו טוב יכול לצמוח מהם. הבנה זו צריכה להנחות כל יהודי כאשר הוא נאלץ להתמודד עם קשיים ואתגרים.
"מידת הביטחון אינה דורשת מהאדם לעצום את עיניו, אלא אדרבה, להביט אל המציאות נכוחה ולהבין שהקב"ה מוביל אותו דרך האירועים המתרגשים עליו. האתגרים שעמם הוא מתמודד אינם נוגעים רק לחייו הפרטיים, הם חלק מתכנית גדולה שנוגעת לעולם כולו. כל עוד האדם תופס את עצמו ישות פרטית העומדת ברשות עצמה, הוא רואה במציאות החיצונית מכשול. אם הוא אדם שאינו מאמין, הוא ינסה להתגבר על ה'מכשולים' שמציבים בפניו הכוחות ה'עיוורים' של הטבע. או, גם אם הוא אדם מאמין, אם הוא מרוכז בעצמו, הרי שהוא יתעלם מהמציאות – אם בצורה אקטיבית, כמאמין הרץ אל האש, אם בצורה פסיבית, בכניעה לגורלו.
"מידת הביטחון מתחילה בכך שאנו מכניסים את עצמנו לתוך אותה מערכת גדולה וכללית. מתוך כך אנו יודעים שגם לדעה שלנו יש משקל. אמנם, אין אנו נמצאים בדרגה המאפשרת לנו לשנות סדרי בראשית, אך הידיעה הזו עוזרת לנו לנסות ולהקשיב למה שהמציאות אומרת לנו. בדרך זו לא יהיו מקרי החיים מכשול עבורנו – אלא קריאה. אנו מבינים שהקב"ה עשוי לקרוא לנו לשנות את דרכנו באמצעות האירועים המתרגשים עלינו, ומתוך ההבנה הזו עלינו לנסות להתמודד עם המציאות.
"כאשר אנשים נקלעים לסיטואציה מאתגרת, הם בוחרים באחד מהמסלולים הבאים: בעלי יראת חטא מנסים לחקור מה היה החטא שהביא עליהם את הצרה, על מנת לתקן אותו ולהחזיר את המצב לקדמותו; אחרים עשויים לחשוב שלא חטאו, ולסרב להשלים עם המצב – הם ימשיכו 'עסקים כרגיל', במחשבה שכל שנדרש מהם הוא לעשות את אותם הדברים שעשו עד כה, רק שעכשיו עליהם לחרוק שניים ולהתאמץ יותר על מנת להשיג את שלהם.
אין מקריות בעולם
"שתי הגישות הללו מנוגדות ליסוד הבסיסי של מידת הביטחון. מידת הביטחון צריכה להביא אותנו להכרה שהחיים האישיים שלנו הם חלק בלתי נפרד מהתכנית הגדולה של הקב"ה, ושכל מה שקורה לנו אינו קורה בכדי. כל מצב הוא למעשה לכתחילה. הקב"ה הוא שהניח אותנו במקום שבו אנחנו נמצאים, והוא עשה זאת לטובתנו – על מנת לגדל אותנו ולאפשר לנו למלא את החלק שלנו בתכנית הגדולה. מידת הביטחון מאפשרת לנו לדעת בוודאות שניתן להתמודד עם המציאות, לגדול מתוכה ולהוציא מאתנו דברים שלא ידענו שקיימים בנו.
"העובדה שאנחנו רוצים דבר מה מסוים אינה מחייבת את בורא העולם, והתכנית שהכנו לעצמנו בנוגע לעבודת השם אינה בהכרח התכנית שהכין לנו בורא העולם. הקב"ה לא התחייב לתת לנו משרה תורנית בישיבה מסוימת באזור מגורינו בשעות הנוחות לנו; הוא עשוי להחליט שהוא רוצה אותנו דווקא במקום אחר, שם נוכל לתרום יותר לכלל ישראל ולעולם כולו.
"אלא שכאן מגיע הצד השני של המטבע: העובדה שאנחנו מכניסים את עצמנו לאותה מערכת כללית של רצון בורא העולם, אין פירושה שעלינו לבטל את דעתנו מכל וכל ולכופף את הראש. על שפת ים-סוף התגלה שכלל ישראל אינו רק חלק מהתכנית הגדולה של בורא העולם, אלא שיש לו גם 'אמירה' בנושא; הסוס מנהיג את הרוכב, והוא יכול להביע דעה לגבי המסלול. […]
"עלינו להבין שמה שמתגלה לנגד עינינו בימים אלו נוגע לתכנית הכללית של בורא העולם – ולתכניות אלו יש כללי משחק אחרים"
לאן חותר רצונו של הקב"ה?
"האירוע שאתו אנו מתמודדים היום הוא כללי הרבה יותר מסך הקשיים שחווה כל אדם יחיד. נגיף הקורונה אינו בעיה של אדם מסוים או אפילו של אומה מסוימת. הוא בעיה כלל עולמית. הוא חלק מתכנית של בורא העולם, הכוללת לא רק את עם ישראל, אלא את העולם כולו – ומכניסה למעשה את כולנו לכפיפה אחת. בפעם הראשונה בהיסטוריה כל העולם נמצא באותה סירה. כל מי שחשב שהוא יוכל למנוע את הנגף מלבוא אל ביתו, התבדה. לצד זאת, הסיכויים לצלוח את הסערה תלויים בהתנהגות של כל יחיד ויחיד. החובה הבסיסית של "וחי בהם" מחייבת אותנו לפרוש איש-איש לביתו, ולהשתדל ככל הניתן לשמור על מרחק זה מזה.
"יש דבר-מה אבסורדי בעובדה שעלינו להיות לבדנו על מנת לשמור על החברה כולה. גם אם אינך נמצא במה שמכונה "קבוצת סיכון", מצופה ממך לנהוג באחריות כלפי העולם כולו. כל אחד מבין שאין מדובר רק בשכניו או בקרובי משפחתו; הנושא כאן הוא לא פחות מגלובלי, וכך גם צריך להתייחס אליו.
"לאחרונה אני מקבל פניות רבות מידידים המתגוררים בארה"ב, שם המילה קטסטרופה מחווירה בהשוואה למתרחש. הדבר היחיד שאני מסוגל להגיד להם על מנת לחזק אותם מבוסס על הנקודה הזו: עלינו להבין שמה שמתגלה לנגד עינינו בימים אלו נוגע לתכנית הכללית של בורא העולם – ולתכניות אלו יש כללי משחק אחרים. הנושא כאן אינו מאזן הזכויות-חובות האישי שלי, אלא משהו הרבה יותר גדול, ואנחנו, בצורה הפשוטה ביותר, חלק מאותה תכנית – בין אם נרצה ובין אם לאו.
"אין לנו שמץ של מושג באיזו צורה עתידים הדברים להתפתח; איננו יודעים לאן חותר רצונו של הקב"ה – אך אנחנו יכולים לראות שמה שקורה הוא חלק בלתי נפרד מתכנית זו. כמובן, לראות את התכנית של הקב"ה מתממשת אינו בהכרח מחזה נעים; זה עשוי להיות מפחיד, אפילו טראגי – אבל ברור לכל שמשהו מתגלה כאן, ושיש לכל אחד ואחד מאתנו תפקיד משמעותי בו.
"דוגמא להיותנו חלק מכלל היא תפילה בציבור, שלצערנו בשעה זו אינה מתאפשרת כל כך. מי מאתנו לא התפלל אי פעם במניין מצומצם והמתין זמן רב למתפלל אחד או שניים שהאריכו בצורה חריגה? פעמים רבות מתברר שאותם מתפללים אינם מעוניינים במניין שבו התפילה ארוכה; הם רוצים מניין זריז המסתיים בשעה סבירה. עם זאת, הם אינם סבורים שהעובדה שהם חלק מאותו מניין מחייבת גם אותם במשהו; שתפילה במניין אינה רק דרך להשתמש בציבור על מנת שהתפילה האישית שלי תהיה משובחת יותר, אלא גם צורה של עבודת השם דרך מחויבות והשתייכות לכלל. תפילה בציבור צריכה להיות כמשמעה: תפילתו של הציבור, ולא תפילתם של יחידים רבים ה'תופסים טרמפ' זה על זה.
"כך צריך האדם להתנהל בכל אורחות חייו. על היחיד לוודא שהפעילות האישית שלו עולה בקנה אחד עם צרכי הכלל, ולא להשתמש במרחב הכללי לצרכיו הפרטיים.
"מטבעם של דברים, קיום המצוות נעשה דרך הפריזמה הפרטית של כל אחד ואחד. אנחנו נוטים להסתכל על הלכה כעל רשימה של דרישות שעלינו למלא בהצלחה על מנת שלא יוטל בנו רבב. הדבר גורם לנו להתמקד בעצמנו – לעתים אולי קצת יתר על המידה. המציאות העכשווית דורשת מאתנו להעתיק את מרכז הכובד למקום אחר. כאשר העולם כולו נתון במגפה. קל להבין שעבודת השם הפרטית שלנו איננה הנושא – אלא ההשתלבות שלה עם עבודת כלל הציבור, מתוך מחשבה על התמונה הגדולה.
"למותר לציין שאופן כזה של עבודת השם אינו בא על חשבון ההקפדה על דקדוק הלכה, אך נדרש כאן שינוי בגישה שלנו בנוגע לעבודת השם.
אכן, גם כעת מוטל על כל יחיד ויחיד לעשות את חובתו ולעבוד את השם בכוחות ובכלים הפרטיים שלו – אך הנכון הוא לתפוס את עבודת השם האישית שלנו בתור חלק ממשהו רחב הרבה יותר; חלק מעבודת השם הכללית של עם ישראל, וחלק מהגשמת התכנית שיש לקב"ה עבור העולם כולו".
