מערכת שבתוןישי אילן, עו"ד
הגמרא במסכת יבמות דף ס"ב : אומרת :
"ר"ע אומר למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו. היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו שנא' בבקר זרע את זרעך וגו'. אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה".
מגמרא זו לומדים כי היו שתי תקופות בחייו של רבי עקיבא. האחת, ידועה יותר, מהיותו רועה אצל כלבא שבוע ועד ששב לביתו, על-פי המדרש עם 12 אלף תלמידים, (לפי הגרסה המצמצמת), ולאחר 12 שנים (שוב, לפי הגרסה המצמצמת) בהן ישב ולמד תורה בנפרד מאשתו, עימה התחתן על דעת זה שיילך לעסוק בתורה. תקופה זו מסתיימת במפחי נפש. כל התלמידים הרבים הללו מתים במגפה. יתירה מזו. אין אנו יודעים אפילו את שמו של אחד מהם. לעומת זאת, בתקופה השנייה – אף כי היו לו רק חמישה תלמידים – אנו מכירים את שמות כולם ומכולם יצאה תורה לישראל.
לפני שנים רבות התודעתי לעצם קיומן של שתי התקופות בשיעור ששמעתי מהרב משה ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון.
לענ"ד יש מסר עמוק ואקטואלי אשר עולה מסיפור זה. לא מן הנמנע שדווקא התקופה הראשונה שבחיי רבי עקיבא, שיש בה משהו לא אנושי ולא טבעי, בפרט ככל שמדובר בהתנתקות ממשפחתו, על כל האידיאל וההקרבה השזורים בתוכה, היא עדיין בסטנדרטים גבוהים מדי כדי שתחזיק מעמד. מקבילה אולי, ככל שמדובר בהלכה, ל"הלכתא דמשיחא", על כן בסופו של דבר לא מהם יצאה תורה לישראל. לעומת זאת, התקופה השנייה, שהייתה טבעית הרבה יותר, צנועה יותר ובה אנו שומעים על חמישה תלמידים בלבד, היא זו שהביאה להמשכיותה של התורה שבע"פ בעם ישראל. רבי עקיבא בגדולתו לא זו בלבד שלא התייאש, אלא על אף גדולתו הלך הוא בעצמו לרבותינו שבדרום. הוא לא דרש שיגיעו אליו על אף גדולתו, וגלה בעצמו אליהם. מסתפק בחמישה תלמידים בלבד, לעומת האלפים שהיו לו בעבר, והכל כדי להחזיר עטרה ליושנה. מכך אנו למדים על צניעותו ועל גדולתו של ר' עקיבא.
במידה מסוימת יש בכך דמיון לפער שבין מתן הלוחות הראשונים למתן הלוחות השניים. הלוחות הראשונים, שניתנו בקולות וברקים , סופם שנשברו ואילו הלוחות השניים, שניתנו במעמד צנוע שבעתיים, נשתמרו בשלמותם.
אולי דווקא המהלך הטבעי יותר, אשר מלווה בפשטות וצניעות, ולא המהלך המופלא, הוא זה שיכול היה להביא להמשך מסורת התורה שבע"פ ודווקא ממנו יצאה תורה לכל ישראל.
(אמור תשעז)
