הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')תחילתה של פרשת השבוע, 'אמור', מציבה בפנינו אתגר קשה, כאשר היא מפלה ומדירה בעלי נכויות מעבודת המקדש, וקובעת שכהן בעל מום שיעבוד עבודה חילל בכך את הקודש. האם עלינו להסיק מכך שהתורה מצדדת ביחס מפלה כלפי אנשים אלה? תשובתי נחרצת: לא ולא! הלאו האחד נובע מכך שאין להסיק מעבודת בית המקדש על כל מציאות אחרת, והלאו השני מתבסס על ההבחנה שבין ימי קדם לזמננו.
בבית המקדש הושם דגש על ההידור החיצוני. בהיות בית המקדש המרכז העולמי של עבודת ה', וגולת הכותרת של מוסדות האומה, היה הכרח לדאוג לכך שכל הרואה את ההיכל ואת הכהנים בעבודתם יתפעל ויתפעם, יוצף בתחושות של התרוממות רוח, וישאב מלוא חופניים גאווה יהודית. כל הקורא את תיאורי המשכן בספר שמות, את תיאורי ירושלים ושכיות החמדה של המקדש בתהילים ובספרי הנביאים, ואת תיאור חז"ל על בית המקדש שהורדוס הרחיב ופיאר (ב"ב ד, א), יכול להתרשם עד כמה חשוב היה הפאר החיצוני במקדש, למרות העובדה שהחיצוניות בוודאי לא הייתה המרכיב העיקרי בו. התורה רצתה שעולי הרגל וכל המבקרים במקדש יספרו לדור אחרון על הר ציון "משוש כל הארץ" (תהילים מח), ולשם כך נדרשה ההקפדה על השלמות החיצונית, גם זו הגופנית.
אולם פאר חיצוני הינו גורם המשתנה בהתאם לתפיסות האדם והחברה. בתקופה בה בעלי מום זכו ליחס של זלזול, ובימים בהם רווחה התפיסה שהפגם הגופני משקף חיסרון רוחני פנימי, היה הכרח בכך שמשרתי ה' בהיכלו יהיו חפים מכל פגם. כדי להבין את היחס ששרר בימי קדם ואת התמורה שחלה, יש לזכור שבעבר היוותה המגבלה הגופנית מחסום בפני תפקוד נורמטיבי בחברה. עד לדורות האחרונים, הרוב המוחלט של בני האדם עבדו לפרנסתם בעבודות פיזיות. כל מגבלה גופנית משמעותית מנעה יכולת השתכרות, ודנה את האדם לעוני ולתלות גמורה באחרים. מעבר לכך, לא היו בעבר אמצעי טיפול, הנגשה והתאמה לבעלי מוגבלויות, ובמקרים של עיוורון וחרשות, לא הייתה כל שפה שתאפשר לעיוור ולחרש לרכוש ידע ולהשתלב בחברה.
לאחר החורבן, התפקיד העיקרי של הכהן הוא נשיאת כפים, ובהקשר לכך שורה ארוכה של פוסקים קבעו שאין ללמוד מפסול הכוהנים במקדש, והתירו לבעלי חיסרון גופני לברך את העם (ראו: 'ילקוט יוסף', הלכות נשיאת כפים, יד). כמו כן קבעו חז"ל שאם אנשי הקהילה רגילים למומו של הכהן, אין המום פוסל. הלכות דומות נקבעו גם ביחס לשליחי ציבור בעלי מוגבלויות. ההרגלים החברתיים הם שקובעים באיזו מידה יש בעייתיות בפגמים גופניים, ומכאן שלאור השינויים המשמעותיים והמבורכים במעמדם של בעלי מוגבלויות בזמננו, הבעייתיות נמוגה.
באופן כללי, התורה מזהירה מפני יחס לא מכבד כלפי בעלי מוגבלויות גופניות. שתי מצוות לא תעשה בעניין זה הופיעו בפרשה הקודמת, פרשת 'קדושים': "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד). ישנם כמה מעשים של חכמים שמראים לנו, על דרך החיוב, כיצד יש להתנהג. בתלמוד הירושלמי (פאה, ח, ט) מסופר על רבי אליעזר בן יעקב שכאשר אירח אצלו אדם עיוור, הושיבו למעלה ממנו בשולחן, כדי שהכול יחלקו לו כבוד, וכן מסופר על רבי הושעיא הגדול שהקפיד על כבוד הרב של בנו שהיה עיוור (שם, ח, ח). נציין עוד שהגדול מכולם, משה רבנו, היה בעל מוגבלות גופנית – "כבד פה וכבד לשון" – ואף מכך ניתן ללמוד ששלמות הגוף אינה תנאי למעלות הרוח, וכי בעלי מוגבלויות פיזיות יכולים להגיע למעלות הגדולות ביותר.
בזמננו ברור לכל, שבעלי מגבלות גופניות ראויים ליחס מכבד ושוויוני ככל אדם אחר, אך בפועל לא תמיד עושים את כל הדרוש כדי לאפשר להם נגישות וחופש פעילות. אחריותם של כל יחיד וכל חברה לתת על כך את הדעת ואת הלב. כל פעילות חיובית בתחום זה מגשימה הלכה למעשה את הכלל הגדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך".
(אמור תשעז)
