לשבור את תקרת הזכוכית

צומת הגוש. פנים מוכרות. מנסה להיזכר…לא מצליח.
הבחור הצעיר פונה אליי: "שלום המורה, זוכר אותי?".
ניסיתי להיזכר, אבל לא הצלחתי. הוא הזכיר לי.
זכרתי במעורפל ילד מורכב מאוד שקיבל עונשים על ימין ועל שמאל. בעיות קשב וריכוז. משמעת. כל החבילה.
"מה אתה עושה היום?" שאלתי מתוך נימוס.
"מהנדס חשמל. סיימתי לפני שנה בטכניון".
מהנדס? הילד שלא יכל לחבר שני רגעים בלי להפוך את הכיתה?
ואז הוא אמר לי:
" אתה זוכר שפעם נתת לי בגאוגרפיה עשר עגול ואמרתי לי שאתה רוצה שאני ארגיש את המתיקות של לקבל עשר עגול גם אם לפי האמת הגיע לי שמונה?".
את זה דווקא זכרתי. קיבלתי אח"כ על הצעד הזה בראש מההנהלה שביקשה ממני לא להכניס לתעודה דברים שקשורים למדע בדיוני.
"כן", אמרתי לו: "אתה רואה, את זה אני דווקא זוכר"
"אז תדע שאת תחושת המתיקות הזו לקחתי הלאה לישיבה התיכונית ולאוניברסיטה, התחושה שאני מסוגל להצליח. התחושה של טעם ההצלחה".
"המורה" אמר לי לסיום: "אני מקווה שאתה נותן לעוד תלמידים עשר עגול, גם אם לא תמיד מגיע להם, שיטעמו כמוני את ההצלחה".
"סגור", אמרתי והלכתי לנגב חומוס, וחשבתי שחינוך עושים באהבה או לא עושים בכלל.
*
ד"ר קן רובינסון, חוקר חינוך מדגים בהרצאתו המפורסמת: "איך בתי ספר הורגים את היצירתיות", מדוע כל כך הרבה תלמידים בעלי סוגים שונים של אינטליגנציות פשוט הולכים לאיבוד:
"אינטליגנציה תנועתית, ומוזיקלית ומרחבית ותוך אישית ובן אישית (מוזמנים להרחיב ולהעמיק בתחום ב'אינטליגנציות מרובות' של הווארד גרדנר), אולם איך הם יוכלו לממש את עצמם אם המבחנים של בתי הספר הם אך ורק לפי אינטליגנציה לשונית ולוגית מתמטית?"
ראיתי הרבה תלמידים מוכשרים בתחומם שסיימו את בית הספר עם תחושה של דג שהוציאו אותו מהמים.
אז, גם אם לא נוכל לעשות כרגע מהפכה חינוכית, כזו שתשכיל להעצים גם את התלמידים שקשה להם עם חשבון ולשון אבל בורכו בכל כך הרבה מתנות בתחומים אחרים, תמיד נוכל לנסות ולא להפריע לשמש לעשות את שלה, כמו אותו תלמיד שלא הקשיב לי בשיעור כי הוא בדיוק היה עסוק בהכנת אורגמי מנייר מדהים ומרהיב ביופיו. אז אולי הוא פספס כמה דברים חשובים, אבל הייתם צריכים לראות את ניצוץ היצירה שהיה בעיניו.
זו המהות של השליחות שלנו: להעניק לתלמידים את התחושה שהם באמת מסוגלים וכל מה שהם צריכים זה רק לנסות.
(חוקת תשפ)