עזבו אתכם סייבר, קודם תנקו את הכיתה

איך שהגעתי לכיתה קיבלתי חום: ניירות וגזרות נייר בכל מקום, טישואים על הריפה ובעיקר תלמידים שנראה ששום דבר מהדברים האלו לא נוגע אליהם ישירות. כי מי צריך בכלל להתאמץ כשיש מנקה. בשביל מה הרי משלמים לו?

התלמידים שלי מתוקים אחד אחד. באמת. האם באמת לא אכפת להם מהמנקה, שיכול להיות גם בגיל של סבא שלהם? בוודאי שאכפת להם. ואם הם רק פעם אחת היו רואים אותו אז אני מניח שהם לא היו מחכים שהוא יתכופף.

ובכל זאת חשבתי לעצמי, מה אני, כמחנך, יכול לעשות בעניין? ואיך אפשר לגדל תלמידים עם מודעות בריאה לסולידריות חברתית?

השבוע קיבלתי מייל ממחנך בשם אביחי שנתקל בבעיה דומה והציע לי לפתור את העניין באופן הבא:

"שלום אבינועם. נתקלתי בכיתה שלי בתופעה שהטריפה אותנו לגמרי: לתלמידים שלי לא היה אכפת מהניקיון של הכיתה. הם היו מסוגלים לראות כל מיני לכלוכים בכיתה ולהתעלם. לדלג מעל 'טישואים' ושקיות כאילו שהם אוויר. זה נראה לי מהצד שהם פשוט לא ראו את הלכלוכים האלו בגלל שלמחרת הם גם ככה נעלמים כבדרך קסם אז בשביל מה בכלל לטרוח?!

"היה להם ניתוק מושלם מהידיעה שיש מישהו, בשר ודם, צלם א-לוהים, מנקה שיכול להיות גם סבא שלהם או מנקה שיכולה להיות סבתא שלהם שמנקים את הלכלוכים שלהם. שהגב יכול לכאוב להם בגלל האטימות של התלמיד שהשליך את הטישו הזה לרצפה. רציתי להאמין שהאדישות הזו שלהם לא נובעת מרוע אלא סתם מתוך חוסר ידיעה. אז החלטתי לעשות מעשה:

"החלטתי להקדיש שני שיעורים לטובת העניין כאשר השיעור הראשון יפגיש את המנקה עם התלמידים ובשני נדבר על מסקנות בעקבות השיעור הראשון.

"בשעה היעודה התלמידים לא הבינו מי זה הבן אדם הזר הזה שנקלע לכיתה שלנו. הסברתי להם שזה המנקה. למען האמת גם אני הופתעתי מהחזות שלו. הוא הגיע במדי א' עם חולצה מכובדת ונראה כמו בנקאי או עורך דין. כל כך רחוק מהדימוי שיש למנקה. ואז התלמידים שמעו בן כמה הוא… 73. באמת, יכול להיות גם סבא שלהם. ואז המנקה הזה אמר לנו שהוא עבד בתור נהג הסעות מעל 40 שנה והסיע בעיקר חיילים וכן השתתף ברוב מלחמות ישראל. לאחר שיצא לפנסיה חיפש הכנסה נוספת ואז הגיעה ההצעה לעבודה בניקיון והוא החליט שהוא הולך על זה. הוא היה בצבא חובש קרבי וכן שירת שנים בחיל האוויר בבסיס רמת דוד. התלמידים שלי הוקסמו מהידע הרב שלו. ואז הוא סיפר לנו שהוא עבר בצבא משהו והבנו שהוא סוג של הלום קרב.

"ואז התלמידים התחילו לחקור אותו יותר על המלחמות שהשתתף בהן והוא סיפר להם איך היה בלבנון ואיך היחידה שלו נכנסה גם לבתים של כל מיני בכירים בצבא הלבנוני ואיך שהם הקפידו לא לגעת ולהרוס שום דבר. כששאלתי אותו אם יש לו איזה בקשה לבקש מהתלמידים שלי, הוא חייך במבוכה ואמר להם: 'הם ילדים מתוקים. רק הייתי שמח אם הייתם מקפידים יותר לזרוק את הלכלוך לפח ולא לרצפה. יש לי בעיות בגב וזה החלק שהכי קשה לי בעבודה כאן'.

"התלמידים שלי היו בהלם. פעם ראשונה שהם ראו שיש ל'קסם' הזה שמנקה להם את הכיתה פנים וסיפור וגוף ועוד סיפור חיים כל כך מרשים.

"בשעה השנייה של השיעור החלטנו שאנחנו ממנים תורני ניקיון שאחראים בכל יום להשאיר את הכיתה במצב הכי טוב שאנחנו יכולים בשביל לחסוך כמה שיותר מאמץ וכאב למנקה.

"אני ממליץ לכל מחנך ומנהל שיקראו את המכתב שלך לאמץ את המפגש הזה ולתת לתלמידים להבין שדברים לא נופלים מהשמיים אלא מאחורי כל טישו ושקית שמוכנסים לאשפה מסתתרת נשמה עם סיפור חיים".

כשהצפתי את העניין, גיליתי את תגובתה של מחנכת בשם נירית שתמצתה את כל העניין באופן מאוד פרקטי:

"כמורה, תמיד הקפדתי קודם כל לתת דוגמה אישית ואז כבר לא הייתי צריכה לבקש כלום מהתלמידים. הם עשו זאת לבד. הייתי נכנסת לכיתה, מרימה מהרצפה כל מה שהיה נקרה בדרכי ומשליכה לפח. מתחילה את השיעור ומסתובבת בכיתה ותוך כדי אוספת לכלוכים. כשאחד התלמידים העיר שזה התפקיד של המנקה, אמרתי שהיום אני המנקה. ואם אוכל להקל אפילו טיפה על המנקה שעובדת כל כך קשה, אז זכיתי. בשיעור הבא, היו כמה תלמידים שכבר התחילו להרים יחד איתי. בשיעור השלישי היו כבר יותר. בשיעור הרביעי הכיתה היתה כמעט נקיה. דוגמה אישית שווה יותר מכל שיעור".

אז נכנסתי לשיעור והחלטתי לאמץ את תגובתה של נירית והתלמידים הסתכלו ולקח להם כמה דקות לצאת מההלם והנה בפעם השנייה הם כבר הצטרפו אליי. ויודעים מה? אני לגמרי אופטימי. וגם המנקה.

(בהר בחוקותי תשפ"א)