אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
יש ותלמיד יכול להיות בבית הספר 12 שנים, ואם תשאלו אותו אם בכל שנותיו בבית הספר הוא למד משהו משמעותי אחד שהשפיע עליו לכל החיים, הוא יענה לך שהוא צריך עוד זמן בשביל להיזכר.
ויש שלפעמים אנחנו נתקלים במחנכים של החיים שברגע אחד עושים מעשה והמעשה הזה נחרט לנו עמוק בנפש ואנחנו יודעים שנזכור אותו עד 120. מעשה מבית הספר של החיים.
תקראו טוב את הסיפור הבא שמביא מתי לאופר, בו הוא מספר על הרב ליאו די, בעלה של לוסי ואביהן של מאיה ורינה הי"ד:
"התפללתי ליד משפחת די בחג. לאחר שעברו על קהילתנו ימים מאוד לא פשוטים, בעת כניסת החג נכנסת משפחת די לבית הכנסת- זקופי קומה ובראש מורם. בבוקר אני מגיע כמה דקות לפני התפילה. משפחת די כבר שם.
הרב ליאו רואה אותי, ניגש אליי, מציע לי חיבוק חם ואוהב, ומאחל לי חג שמח.
בבית הכנסת עדיין מרגישים את המתח שבין העצבות לשמחה. שליחי הציבור מתקשים למצוא את האיזון שמתאים לקהילה. ראבק, זה קשה.
*תפילת הלל*. מזמור ראשון – לא שרים. טוב, אולי החזן לא מרגיש שמתאים להתחיל בשירה. אולי במזמור הבא… מזמור שני "בצאת ישראל ממצרים" – החזן לא שר. הלב מתחיל להרגיש את האבלות, אני מתחיל להבין שאת ההלל האחרון של חג הפסח אנחנו כבר לא נשיר.
עצב, כאב, דמעות של ממש. אבל, באותו הרגע הרב ליאו קם ממקומו, ונע במהירות לכיוון החזן. הרב ליאו מניח בעדינות את ידו על החזן, מחבק אותו, ולוחש משהו באוזנו. החזן מסתכל על הרב ליאו ומיד פותח בשירה שמרוממת את הנפש לגובהי מרומים. "מה לך הים, כי תנוס". מכאן והלאה, שרנו. שרנו ביחד. את כל ההלל.
ניגשתי אל החזן אחרי התפילה, ובקשתי אם הוא מוכן לשתף אותי במה שאמר לו הרב ליאו.
"אנא, שהתפילה תהיה משמחת".
וכן היה, משמח, וקצת עצוב. אבל בעיקר בעיקר – מנחם".
אפשר להעביר שיעורי חברה שלמים על התגובה הזו של הרב ליאו ואולי באמת יותר נכון ומדויק שכל אחד ייקח את הסיפור הזה לאן שהוא רוצה. אני בכל אופן נפעמתי מהסיפור הזה והעוצמות הבלתי נתפסות שלו. עוצמות שזכורות לי מספריו של ויקטור פרנקל 'האדם מחפש משמעות' ועד ל'הבחירה' של אדית אגר. בסוף הקריאה בספרים האלו, לא הבנתי איך בן אנוש מסוגל להגיע לרמות כאלו של תקווה ורצון לחיות למרות מה שעבר.
הרב ליאו וסיפור תפילת ה'הלל' שלו, פותחים לי צוהר להבין ולהביט במשהו שנראה קשור לד.נ.א של העם המיוחד הזה.
שיהא קטע זה לעילוי נשמת לוסי מאיה ורינה הי"ד, שמקצת ההיכרות עם דמותן המיוחדת כל כך, חשפה אותנו למפלים של השראה.
***
מאיר שלו ז"ל, משתף בסיפור המרגש של פרופסור דרור שדה והמורה לטבע יעקב איצקוביץ':
לפני שנים פגשתי אדם מיוחד במינו, פרופ’ דרור שדה ז”ל. פרופ’ שדה היה פיזיקאי ואני שאלתי אותו מדוע בחום בתחום הזה. הוא סיפר לי סיפור מעניין: בשנת 1943 הוא היה תלמיד כיתה ג’ ב”בית הספר לנערים עובדים” בחיפה. היה להם שם מורה לטבע ששמו יעקב איצקוביץ'. במשך שנה תמימה לימד המורה איצקוביץ' את כיתה ג’ ב”בית הספר לנערים עובדים” בחיפה רק על צמח אחד, ששמו העממי הוא “אל תיגע בי” ושמו המדעי הוא “מימוזה ביישנית”. לצמח הזה יש תכונה מעניינת: עליו נסגרים במהירות כשנוגעים בו כדי להרתיע את הבהמה שרוצה לאוכלו, וגם בתנאי שרב ובמשך הלילה. ובכן, במשך שנה תמימה, שנת הלימודים 1943 כולה, למדו ילדי כיתה ג’ של “בית הספר לנערים עובדים” בחיפה רק דבר אחד – את התנהגותה של המימוזה הביישנית. הם גידלו אותה בחדר הטבע, טיפלו בה, השקו אותה, צפו בה וחקרו אותה. המורה יעקב איצקוביץ' גם הוציא אותם אל הכרמל לעקוב אחריה במקום חיותה הטבעי.
פרופ’ שדה סיפר לי שאיצקוביץ' מינה אותו להיות האחראי על כיבוי האור בחדר הטבע, וכך הוא הבחין בדבר מענין – שאופן הסגירה של העלים בלילה שונה מסגירתם באור יום. לא אכנס לפרטים, אבל המורה בדק ומצא שמדובר בתגלית של ממש ודאג לפרסמה בעיתון מדעי.
“בכיתה ג’ ההיא היינו שמונה תלמידים”, סיפר לי פרופ’ שדה, “שלושה נעשו מהנדסים, שתיים היו למורות, אחד משפטן ושניים פרופסורים באוניברסיטה. אני מאמין שיעקב איצקוביץ' תרם לכך תרומה של ממש”.
“האם מישהו מכם עסק בבוטניקה?” שאלתי. “לא” הוא אמר, “אנחנו לא למדנו ממנו בוטניקה, אנחנו למדנו ממנו לחקור וללמוד ולגלות”. “והמשכתם ללמוד איתו גם בשנים הבאות?”. “לא,” אמר פרופסור שדה, ”בסוף אותה שנה התלוננו כמה הורים שהמורה יעקב איצקוביץ' לימד אותנו רק על צמח אחד ולא הספיק את כל תוכנית הלימודים, ומנהל בית הספר פיטר אותו”.
(תזריע מצורע תשפ"ג)
