מבחן מנהיגות

במהלך שהותם במדבר חטאו בני ישראל פעמים רבות. חז"ל אומרים שבני ישראל ניסו את ה' לא פחות מעשר פעמים. גם משה רבנו, מתבטא בחריפות: "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם" (דברים ט, כד). "מיום דעתי אתכם", משל ה"סימן המסחרי", אות ההיכר של בני ישראל, הוא היותם "ממרים".
הבולטים שבחטאים היו, ללא ספק, חטא העגל וחטא המרגלים. אך מי מהם חמור יותר?
בדרך הילוכו בעקבות חז"ל, קבע מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל, בשיעור שהעביר לתלמידיו (ותוכנו נערך בידיו האמונות של מתן גלידאי), כי חטא המרגלים חמור מחטא העגל.
ביטוי אחד לחומרה היתירה שניתנה בו מתבטא בעונש: לאחר חטא העגל ותחינתו של משה רבנו, סלח הקב"ה לעמו ביום הכיפורים, ומסעו המתוכנן של העם במדבר המשיך בדרכו.
לא כן בחטא המרגלים. בעקבותיו נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, ורק בניהם יזכו לכך. תפילותיו של משה לא הועילו הרבה, אלא בפריסת עונש המוות שנגזר על עַם ישראל לשיעורין, על פני ארבעים שנה.
ביטוי נוסף לחומרת חטא המרגלים אנו מוצאים בדברי משה לבני גד ובני ראובן, שביקשו ערב הכניסה לארץ לקבל נחלתם בעבר הירדן המזרחי: "והנה קמתם תחת אבתיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' על ישראל, כי תשובן מאחריו ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה" (לב, יד-טו).
ויושם אל לב: המונח "תרבות", שבימינו היה שם נרדף למונח המתקשר דרך כלל עם משמעות חיובית, של ערכים ואמונות, מופיע בתנ"ך רק פעם אחת ובמשמעות שלילית ביותר: תרבות של חטא, שאין אחריה תקומה.
בחטא המרגלים חווה משה רבנו טראומה כה חריפה, עד שהוא נחרד מהאפשרות פן ישוב חטא זה ובעטיו ייגזר על עם ישראל להישאר במדבר לצמיתות.
ייתכן שחומרת החטא נובעת גם מעיתויו: לאחר קבלת התורה ובניית המשכן וערב הכניסה המיועדת לארץ.
תגובתו של משה כלפי חטא העגל התבטאה בשבירת הלוחות, בתפילה ובתחנונים. אך מה הייתה תגובתו המיידית לחטא המרגלים?
"ויפל משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל" (יג, ה). לכאורה, שתיקה רועמת. אין קול ואין דברים. נפילת אפיים משותפת לפני כל העם, בצוותא חדא ("ויפל" – לשון יחיד!), הא ותו לא.
משה ואהרן אינם אומרים דבר ואינם מוכיחים את העם. הם מותירים את ה"במה", במת הפולמוס והמחלוקת, ליהושע וכלב, שמתמודדים עם טיעוני עמיתיהם ומתווכחים עם העם. משה ואהרן נופלים על פניהם.
תופעה זו תמוהה ודורשת הסבר. בפירושו על אתר, מסביר הספורנו שמשה ואהרן סברו כי מדובר ב"מעוות שלא יוכל לתקון". לפי פירוש זה, ייאושם מתבטא בנפילה אפיים ארצה, לא מתוך כוונה תחילה אלא כמעין הרמת ידיים (ורגליים, והשתטחות ארצה).
לא כך סובר האבן עזרא. בפירושו על אתר הוא מדגיש: "ויפל משה – ברצונו". לדעת האבן עזרא היה זה אפוא מעשה יזום, מחושב, ולא נפילה של ייאוש. אכן, גם האבן עזרא אינו מסביר מה הייתה מטרתה של "נפילה" זו.
את פשר הנפילה מבקש להסביר הרמב"ן: "שראו שהיו העם נועצים לעשות ראש ולשוב מיד, וקמו הצדיקים והשתחוו לאפם ארצה לאמר להם: 'אל נא אחי תרעו, ולא תהיה זאת לכם לפוקה' ".
לשיטתו, משה ואהרן ראו שהדרך היחידה לשכנע את העם לחזור בו מתכניתו לשוב מצרימה היא באמצעות נפילת אפיים יזומה המלווה בתפילה ותחנונים. לכן נפלו על פניהם והתחננו.
גם בהמשך מתפלל משה לפני הקב"ה שיבטל את רוע הגזרה. הוא פותח בחשש מחילול השם (יד, יג-טז), אולם מיד אחר כך הוא עובר לדברי תחנונים וכיבושין: "ועתה יגדל נא כח א-דני כאשר דברת לאמר: ה' ארך אפים ורב חסד, נושא עון ופשע…" (שם, יז-יט).
מה רב ועצום הפער בין שתי התמונות הנגלות לעינינו!
מחד גיסא, משה רבנו הנופל על פניו לפני העם, בתקווה שישובו לדרך הישר, ומאידך גיסא, משה רבנו המתנפל לפני ה', כבן המתחטא לפני אביו, ומנסה לבטל את רוע הגזרה!
האמנם ראוי משה, עבד ה', שבעוד שעה קלה יעמוד לפני מלך מלכי המלכים, להשפיל עצמו, ליפול על פניו ולהתחנן אל העם?
מכאן, לימדנו הרב ליכטנשטיין, למדנו מה כוחו ומהי גדולתו של מנהיג אמת. משה רבנו ניצב לפנינו בה בעת גם במלוא ענוותו גם במלוא עוצם מנהיגותו.
פעמים הרבה נהג משה עם העם בתקיפות. כך, למשל, לאחר חטא העגל נטה משה את אוהלו מחוץ למחנה (שמות לג, ז). אך כמנהיג של אמת, ברגע שהבין משה שכדי לשכנע את העם עליו ליפול על פניו ולהתחנן, עשה כן ולא חס על כבודו.
גדלותו של מנהיג ניכרת, בין השאר, לא רק בכוחו ועוצם ידו, בשימוש בכוח השררה שניתן בידו, אלא גם, ולא פחות, בנכונותו ליפול על פניו, לבקש, להתחנן ולהתפלל על עמו.
(שלח תשעה)