הרב אליהו בירנבוים (ראש מכון 'שטראוס עמיאל' להכשרת שליחים, אור תורה סטון)בדרום הודו מצויים בני אפרים, במדינת אנדרה פראדש, מהגדולות שב-27 מדינות הודו, שרוב תושביה הינדים. קבוצות אחרות של צאצאי בני אפרים – האפרידים, חיות עד היום באפגניסטן ובפקיסטן. חלקן הגרו במשך מאות שנים אל מרכז הודו והן כיום בעלות אמונה מוסלמית, אבל לא נייחד את הדיבור עליהן.
רבות נכתב על השבטים האבודים של הממלכה הצפונית אשר גלתה מארץ ישראל, אולם מעט מאד ידוע ונכתב על הקבוצה הקטנה של בני אפרים. ההיסטוריה של קהילות בני אפרים של מדינת אנדרה פראדש, הידועה כ'תל-עין-גנים' (טל-נ-גנה) באזור טלוגו בדרום הודו, היא עלומה, אך בעלת חיים לאורך ההיסטוריה.
חלק משמעותי ממאמר זה מתבסס על פגישות עם מר צדוק יעקובי ועל ספרו של מר שמואל יעקובי אחיו "The Cultural Hermeneutics" (הודו 2002) שסוקר את ההיסטוריה של בני אפרים ואת הקשר האפשרי בינם לבין שבט אפרים האבוד.
'יהודים' בתעודת הזהות
בני אפרים מהווים קבוצה קטנה של יהודים באוכלוסיה הכללית, הנקראים לפעמים 'יהודי הטלוגו', על שם שפת הטלוגו, שפתם הרשמית של כל בני מחוז אנדרה-פראדש. הם חיים במחוז הדרום מזרחי של אנדרה פראדש, ושמירת היהדות המתועדת שלהם זהה לזו של בני מנשה, והחלה יחסית לא מזמן.
אחד המאפיינים המפתיעים באשר לבני אפרים, הוא שייכותם לכת המהדיגה, כת הטמאים או הuntouchables – – האסורים במגע, כת הפועלים הנמוכה ביותר בין הקאסטות בהודו עד היום. לדברי צדוק, כת המהדיגה הם צאצאים של שבט אפרים אשר נדדו להודו. בני הכת מתפרנסים מבורסקאות (עיבוד עורם של הבופלוס) ומחקלאות, שכן כך נגזר עליהם בשל שייכותם לכת המהדיגה.
בתעודות הזהות שלהם בהודו הם מופיעים עם סימן היכר כפול:JEWISH MADIGA – כת המהדיגה היהודית. ליעקובי היה ויכוח מעניין עם הממשלה, שכן הוא הקפיד לבקש שבתעודות הזהות של ילדיו יהיה רשום שהם "יהודים", אולם כשהם הגיעו לגיל תיכון ונדרשו ללמוד מקצוע, מנהל בית הספר ואמר לו: איננו יודעים באיזה מגמה מקצועית לשלב את הקסטה של היהודים (בהודו לכל קסטה יש את המגמה המקצועית שלה), ולכן המנהל הודיע לו שהוא מוחק את הקסטה "יהודים" לטובת קסטת המהדיגה המוכרת לו.
מסלול השבט
האחים יעקובי מספרים את היסטוריית השבט כפי שהם שמעו מסבם, צדוק יעקובי: "ההיסטוריה שלנו מתחילה שנים רבות אחורה. אנו יצאנו מארץ ישראל ב-722 לפנה"ס. הגענו לאשור, בבל, איראן, אפגניסטן ומשם להודו דרך מחוזות ג'אמו וקשמיר אל אנדרה פראדש. משפחתנו גרה בגונטור כבר מאות שנים עד אשר הגיעו לשם המיסיונרים. סבנו צדוק יעקובי היה אדם חכם וצדיק והיה נשוי לבת דודתו, סבתנו דינה. הסבא הסביר לנו שהשם מהדיגה שבו מכנים את הכת שלנו הוא מלשון 'מגידים', מלשון מלמד".
הגעתם של המסיונרים
הסבא של צדוק לימד תורה למשפחות בני אפרים עד שמסיונרים בפטיסטים השפיעו על התנצרותם לפני כמאתיים שנה. תאור זה דומה ביותר לאשר אירע לבני מנשה בצפון מזרח הודו והדברים מתאימים מבחינה היסטורית וגיאוגרפית. בשנת 1980 הם החליטו לשוב ליהדותם ואל המסורת, שהם צאצאי בני אפרים.
צדוק מספר: "למרות שנולדנו יהודים, עזבנו לגמרי את הזהות היהודית וחיינו כמו הודים אחרים. לפני 200 שנה מיסיונרים נוצרים הגיעו אלינו והתנצרנו. אז היינו בנצרות אמריקאית בפטיסטית משך שנים רבות. אבל מאז 1981 חלקנו החלטנו בכנות להצטרף חזרה לקהילות יהודיות אחרות והתחלנו לזכור את ההיסטוריה המקורית שלנו".
המשפחה התנצרה, ע"פ יעקובי, בסוף המאה התשע-עשרה. אולם, גם שמואל וגם צדוק יעקובי זוכרים שסבתם ואביהם סיפרו להם שלמרות שהם נקראו מדיגס, קסטת 'טמאים' של טלוגו, ונהגו כנוצרים, הם בעצם יהודים. שניהם לא ידעו למה בדיוק הכוונה, רק שמסורתם הוסתרה מהם בדרך לא דרך. האינפורמציה נותרה נסתרת עד אמצע שנות השמונים של המאה העשרים.
החזרה אל היהדות
ראשון החוזרים ליהדות בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים, היה שמואל יעקובי שהיה עד אז בעצמו כומר נוצרי בפטיסטי. עם התפתחות הקריירה הרגיש חוסר שביעות רצון בעולם הנוצרי. חוסר השקט שלו התחבר במחשבתו ליהדות האבודה עליה שמע מפי אביו וסבתו ולפי תיאוריו החל להתעורר רוחנית. הוא החל ללמוד את ה"ברית הישנה" ברצינות גוברת. בתחילת שנות השמונים, כשהוא עדיין מטיף, טס לישראל ונתקל לראשונה בחייו ביהדות חיה. הוא חווה הזדהות אינטואיטיבית חזקה עם העם היהודי והדת היהודית ומרגע זה, חזר להודו בכוונה לעזוב את הנצרות ולחיות כיהודי.
בני אפרים התיישבו באזור טלוגו באנדרה פראדש מזה דורות. הם איבדו כמעט את כל המנהגים היהודים, אך לא את האמונה בהשתייכותם לעם שמקורו אינו בהודו. נראה שלמשך זמן מה הם קיימו מנהגים נוצרים, בלי לשכוח את שורשיהם. הם תמיד מלו את בכוריהם ואכלו בקר, דבר שהוא חילול הקודש להינדים בהודו. למשך כמה דורות הם הופרדו מהרוב וחיו לצדם של ה'טמאים'. ודבר אחרון ומשמעותי, הם לא עובדים בשבת, למרות שרובם חקלאים עניים.
(בהעלותך תשעט)
