פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת חוקת, כרוב הפרשיות שבספר במדבר, וכחיינו כאן ועכשיו, נעה כמטוטלת בין ייאוש לתקווה, בין כאב לשמחה, בין צער לשירה.
בפרשה מתוארת פטירת מרים ועמה הפסקת הנביעה מבארה. והרי חדלון הנביאה והנביעה באו כאחת.
חוסר המים, המסמל את נטילת מקור החיים, מביא את העם לידי ייאוש טוטאלי. אכן, בשלב זה הרוגז והכעס מופנים רק כלפי משה: "וירב העַם עִם משה ויאמרו לאמר: ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה'. ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם, אנחנו, ובעירנו. ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה". למה, למה, ותשובה אַיִן.
לנוכח נרגנות זו כשל גם כוח הסבל של משה, המנהיג הגדול והדגול. לרגע, נדמה הוא כמי שאיבד את עשתונותיו, וסונט בעם: "שמעו נא המורים". במקום לדבר אל הסלע, הוא מכה עליו, ולא פעם אחת כי אם פעמיים. בני ישראל באו על סיפוקם. "ויצאו מים רבים, ותשת העדה ובעירם", אך עונשו של המנהיג נגזר לכליה במדבר, מבלי שיגיע אל הארץ המובטחת שאליה שאף כל ימיו והוביל את עמו.
גם ההמשך אינו מבשר טובות. ניסיונם של בני ישראל לכרות שלום עם אדום נתקל בסירוב עיקש, שסופו איום במלחמה: "פן בחרב אצא לקראתך… ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה" (נקל לשער שבחירת הביטוי האחרון באה כמשקל נגד ל"יד החזקה" שבה הוציא הקב"ה את בני ישראל ממצרים, אות וסמל להיפוך הגלגל). מיד לאחר מכן, מת אהרן, הכהן הגדול, אוהב השלום ורודף השלום. וכך גם הלאה: הכנעני נלחם בישראל ולוקח ממנו "שֶבִי". בעקבות חז"ל, דייק רש"י בלשון המקרא "וַיִשְבּ ממנו שבי", ופירש שלא הייתה אלא שפחה אחת", והמדרש מוסיף ומהדר שלא ישראלית הייתה אלא כנענית! לא רב, אפילו לא סלבריטי. "סתם שפחה" כנענית. ללמדך עד כמה יקרה בעיני תורת ה' כל נפש, אפילו של "שפחה כנענית" היא, ואף היא – עולם מלא (ושמא לכן תרגם אונקלוס: "שביא רבא", שבי גדול!). רעיון זה מהדהד גם בשימוש המקביל במונח זה במדרש המפורסם: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי", ללמדנו מה רב הטוב שיכול ויהיה צפון בכל אדם, אפילו בן דלת העם הוא.
בטרם התאוששו בני ישראל מצרתם של אדום, קפץ עליהם שוב רוגז המדבר: "ותקצר נפש העם בדרך". זאת הפעם, הכעס אינו מופנה רק כלפי משה אלא גם כלפי שמיא: "וידבר העם באלקים ובמשה: למה העליתנו ממצרים למות במדבר, כי אין לחם ואין מים, ונפשנו קצה בלחם הקלקל".
והנה, מתוך כל הצרות והתלאות, על רקע נופו השומם והצחיח של המדבר, והעם הנאנק למים, מזדקרת לעינינו בבת ראש שירה מופלאה: "אז ישיר ישראל את השירה הזאת: עלי באר ענו לה" (כא, יח). וכמאליה עולה ההשוואה לשירה הידועה יותר, שירת הים, שצליליה דומים, אך שונים שוני מהותי: "אז ישיר משה ובני ישראל".
וכאן הבן שואל: והלוא גם כאן היה משה בחיים, ומה טעם לא שר? אחד הפרשנים בני ימינו הציע לומר שכאן ניכרה גדולתו של משה כמנהיג. מנהיג אמיתי אינו יוצר ומטפח את תלותם של בני עמו במנהיגותו, אלא שואף להעמידם על רגליהם-שלהם, שיהיו מסוגלים "לומר שירה" בעצמם. בני ישראל הכירו בזכותם של אבותיהם: "באר חפרוה שרים" – אלו אבות האומה, אך זאת הפעם, יכלו לא רק להסתפק בחזרה על שירתו של משה, כפי שעשו בים סוף, אלא ידעו גם לשיר את שירתם-שלהם, שנסמכת על כוחם-שלהם.
יתר על כן: השירה שבפרשתנו מבטאת מעבר ממקום נמוך לגבוה: מן הבאר שנמצאת במעמקי האדמה, עבור דרך המדבר – שטח מישורי, צחיח ושמם, משם ל"במות", רמה מוגבהת, ועד "ראש הפסגה". מכאן שני לקחים גדולים היפים אף לימינו: האחד, אין קיצורי דרך. ההגעה ל"ראש הפסגה", למנוחה ולנחלה, עוברת דרך מעמקי הבאר ושממת המדבר. והאחר: גם כשאדם נמצא ב"ראש הפסגה", עליו לזכור ולהזכיר את דרך התלאות שעבר בדרכו אליה. "ונשקפה על פני הישימון". ההצלחה אינה ניתנת על מגש של כסף אלא היא פרי מאמץ ממושך ועילאי, של האבות והבנים כאחד.
זאת ועוד: הפרשנים נתנו דעתם להבדל שבין "בור" המלא מים מכונסים, לבין ה"באר" שמימיה זורמים, מפכים והולכים, מן המעיין הנובע שממנו שואבת היא את כוחה. וסמכו להבדל מהותי זה גם את הפסוק: "שתה מים מבורך, ונוזלים מתוך בארך" (משלי ה, טו).
במים שב"בור" יש תועלת, אך עומדים הם במקום אחד, דוממים. לעומת זאת, מי ה"באר" נוזלים ומפכים, ויש בהם חיות ונשמה יתירה . (ראו "שפת אמת" על אתר, שהרחיב העניין בפנים שונות בדרשותיו בשנים הרבה). ומכאן גם ההבדל בגילויים: "באר חפרוה שרים", חפירה קלה, על פני השטח, שמגלה את פיו של בור קיים, לעומת "כרוה נדיבי עם", כרייה עמוקה במעבה האדמה (ובלשון חכמים: כרייה אחר כרייה) שמוסיפה עומק עד למציאת מקור המים, המעיין.
להבחנה זו, שבין "בור" ו"באר", בין מים מכונסים בבור לבין מים הנובעים ממעיין ובאר, יש כידוע גם השלכה הלכתית. לפי ההלכה, מעיין מטהר בכל שהוא, ואילו מים מכונסים צריכים דווקא ארבעים סאה כדי לטהר. וכל כך למה?
הסביר הרב הוטנר, בעל ה"פחד יצחק": לפי ש'משהו' של מקוריות מכריע במשקלו ובחשיבותו כמות גדולה של חומר שהוא רק כוח שני או שלישי. והוסיף: זהו ההבדל בין דברי תורה "מקוריים", הנובעים מהמעיין, מחזקת "מרא קמא" של בעליהם, לבין דברי תורה שאינם מקוריים, המועתקים ממקום כינוס אחד למשנהו. ויפים הדברים למי שאמרם.
(חוקת תשעד)
