כיצד מדקדקים בפרשיות התורה?

מי שקורא את סיומה של פרשת פינחס מגלה שהיא נחתמת באופן שעלול לעורר תמיהה. הפסוק האחרון של הפרשה איננו אלא הפסוק הראשון של פרק ל מספר במדבר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". אכן, חכמי המסורה אף קבעו שמיד אחרי פסוק זה, ולא לפניו, מתחילה פרשייה חדשה.
חכמי המסורה דקדקו בנקודה זו עד מאוד, וכך כתב הרמב"ם בהל' הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ח, ד:
"ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו, וכן בעלי המסורת שכותבין ומחברין להודיע הפתוחות והסתומות נחלקים בדברים אלו במחלוקת הספרים שסומכין עליהם, ראיתי לכתוב הנה כל פרשיות התורה הסתומות והפתוחות, וצורת השירות, כדי לתקן עליהם כל הספרים ולהגיה מהם. וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים, שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים, ועליו היו הכל סומכין, לפי שהגיהו בן אשר, ודקדק בו שנים הרבה, והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו, ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו".
בהמשך ההלכה כתב הרמב"ם, בהתייחסו לתחילת פרשת מטות: "וידבר משה, וידבר ה', שתיהן פתוחות" (ראוי לציין שיש כמה שינויים בין מה שמובא ברמב"ם שם למקובל בספרינו אנו, ולא כאן המקום להאריך בזה). מדוע, אם כן, מופיעה התחלת הפרק במקום כה משונה?
מקובל לייחס את חלוקת פרקי התנ"ך לארכיבישוף מקנטרברי, האנגלי סטפן לאנגטון. לאנגטון, שידוע בעיקר בזכות ה"מאגנה קרטה", אותו מסמך יסוד שהגביל את סמכויות מלכי אנגליה (הוצג לראשונה למלך ג'ון), ונחשב אחד מהמסכים החשובים בתולדות החברה האנושית בהציגו חובה על המלך לשפוט ולנהוג לפי דין, ולא באופן שרירותי (כמה רחוקה תרבות הכזב הזו מהוראותיה של תורת אמת המגבילות את מלכי ישראל, ומנביאי האמת שזעקו והתריעו בפניהם, ואף גרמו להפלתם!). אולם, בצד מעשה החסד הגדול לאנושות בדמות מסמך זה, לאנגטון קידם ערכים נוצריים מובהקים באמצעות חלוקת התנ"ך שלו, ובמקומות אחרים פשוט טעה בהבנת דברי תורתנו הקדושה. בעטיין של צנזורות וכפייה פוליטית אולצו יהודים רבים במהלך הדורות להדפיס את חלוקת הפרטים הנוצרית המעוותת.
במקרה שלנו ברור לכל הקורא במקור העברי את התורה שאין שום מקום לחלוקה המגוחכת הזו לפרקים, שכן שני הפסוקים העוקבים, פסוקים א-ב מפרק ל, מציגים שניהם דיבור של משה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' ". הפסוק הראשון מובא כסיכום לכל מה שנאמר לפניו, אחרי שהקב"ה נתן סדרה ארוכה של ציוויים על קרבנות המועדים לבני ישראל, ומנגד, הפסוק הבא הוא פתיח לפרשת הנדרים, פרשה חדשה.
כך כותב השל"ה הקדושה בכללי התלמוד שלו, אות שסד:
"הפסקות הרבה בתורה חלוקות זו מזו, כדי שלא יתערב ענין לענין, פרשה לפרשה. ורוב ההפסקות הם על ידי הריוח שבין פרשה לפרשה או בין ענין לענין. ויש הפסקות שאין די בריוח ונותן פסוק מיותר להפסיק יותר עם הריוח, כדי שלא יתערבו הפרשיות. כגון בסוף פרשת פנחס, דכתיב (במדבר ל, א) 'ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה", פסוק זה נכתב להפסיק בין נדרי מזבח, דכתיב קמיה (שם כט, לט) 'נדריכם ונדבתיכם', ובין נדרי איסור, דכתיב בתריה (שם ל, ב) פרשת 'ראשי המטות', שלא ידמו זה לזה, כמו שמפורש במקומו (ספרי שם)".
דברי השל"ה נסמכים על הספרי על אתר, בחתימת פרשת פינחס (פסקה קנב), שהביא את דברי ר' ישמעאל שהבין בפשטות את מה שלא השכיל אותו כומר נבער:
" 'ויאמר משה אל בני ישראל' – להפסיק הענין, דברי ר' ישמעאל. שאם קורא אני 'לבד מנדריכם ונדבותיכם', 'וידבר משה אל ראשי המטות' – איני יודע במה ענין הכתוב מדבר? כשהוא אומר 'לבד מנדריכם' הפסיק הענין, דברי ר' ישמעאל" (ראה את דברי רש"י על אתר).
ובכל זאת, מה גרם לנוצרי לשגות ברואה? הדברים ברורים לנוכח העובדה שלאנגטון, שידיעותיו בעברית, אם היו לו כאלה, היו בסיסיות ביותר, ואת חלוקת הפרקים שלו עשה לפי הוולגטה, הלא הוא התרגום הלטיני הקדום למקרא. המתבונן בוולגטה ימצא את תחיל פסוק ב' של פרק ל בשוני מהותי מזה של הכתוב אצלנו: "Et locutus est". ובעברית: "והוא דיבר" (במקום "וידבר משה"). כלומר, המתרגם של הוולגטה הוא הטועה הראשון, שקרא את שני הפסוקים ברצף, ללא שום הבנה מדוע אנו זקוקים לשני דיבורים נפרדים של משה רבינו ע"ה. הוא לא הבין שכל דיבור משרת מטרה אחרת. משכך, טעה וטישטש את דיבורו השני של משה, והסמיך אותו אל הדיבור המובא בפסוק הקודם לו. לאנגטון, שלמד את הוולגטה, ראה שהפסוק השני נסמך אל קודמו, ומשכך, קבע את חלוקת הפרק פסוק לפני חז"ל, ובכך טעה טעות מביכה.
על כגון דא כבר לימדונו חז"ל (איכה רבה פרשה ב):
"אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמן, הדא הוא דכתיב 'והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו'. יש תורה בגוים אל תאמן, דכתיב 'מלכה ושריה בגוים אין תורה' ".
(פנחס תשעא)