הבּן של

ספר במדבר פותח במינוי נשיאי המטות, קרואי העדה, ומניית יוצאי הצבא, בני העשרים ומעלה בכל שבט ושבט. מאופן אִזכּוּר שמם של הנשיאים, ניתן ללמוד דבר מה, אודותיהם ואודות המצופה מהם: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם: לִרְאוּבֵן, אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר. לְשִׁמְעוֹן, שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי. לִיהוּדָה, נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב…" (במדבר, א', ה' – ח').
שמו של כל נשיא ונשיא כרוך בשמותיהם של שני אבות – האב האידאולוגי, "מייסד" המטה אליו הוא משתייך והאב הביולוגי.
"דע מאין באת" הנו תנאי בסיס למנהיגות ומשמעו הִזכְרות, התחקות והבנה של המקורות האידאולוגיים והביולוגיים, המזינים את הפרט ואת הקהילה.
חיזוק לזיקה לדור המייסדים, ניתן למצוא גם בפסוק הבא:
"וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר א', י"ח). ופירש שם רש"י: "הביאו ספרי ייחוסיהם ועידֵי חזקת (לידתם) [לידת] כל אחד ואחד, להתייחס על השבט".
"דע מאין באת" – הצטווה כל נשיא ונשיא. דע שאינך הראשון, שמקורך עפר, שעשית דרך עד הלום ושנמצאת ראוי להמשיך את אבותיך ולעמוד בראש השבט שלך כמבוגר האחראי.
לא תמיד קל לנו להיות "הבן של" ובפרט בגיל ההתבגרות או כאשר שמו של האב או של מייסד השושלת נקשר במעשה חורג מגדר הרגיל. לא קל גם להיות בן של אישיות ציבורית או לשמוע תדיר שאת/ה דומה לאבא/אמא שלך. ואם נפל ההורה חלילה על משמרתו, אזי כבד המשא עוד יותר.
ובכל זאת לנשיא ישראל, ולטעמי לכל אחד ואחת מאתנו, לא נתונה הפריבילגיה להיות נטול יחוס ואוריינטציה. משמעותו של כל נשיא לשבט וכוחו, שאובים מייחוסו, שהוטמע ככל הנראה באורחותיו והוא צפוי לשמרו ולפתחו.
בשונה ובהפוך לנאמר בפרשה, בתרבות הערבית קרוי האב על שם בנו בכורו וגוזר בכך על עצמו להימדד על פי מעשי צאצאיו. שליטתנו המוגבלת באופן בו יתפתחו ילדינו ובבחירות שיעשו במהלך חייהם, מעמידה, בסיטואציה שכזו, את הדימוי העצמי שלנו בסכנה, ולעיתים, מתוך חוסר אונים ופער השקפתי ומעשי עמוק, מביאה אותנו להסרה מסוימת של אחריות.
"…עם שאין לו עבר, אין לו הווה וגם עתיד לא יהיה לו" (ברל כצנלסון). החובה להִתיַלד – להביט לאחור, לזכור, להעריך, לתווך ולחבר, מקבלת דחיפוּת והכרח, בפרט בשלב הכניסה למדבר.
(במדבר תשעט)