אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])מתברר שלרשימת המקצועות העתיקים בעולם, ניתן להוסיף על פי פרשת 'שלח', עוד שני מקצועות שימיהם כמי האנושות- פרשנים, ומוציאי דיבה מקצועיים. לפעמים הם מופיעים בהיסטוריה כשני מקצועות שונים, אם כי המוכשרים שבהם מצליחים לכלול את שתי המיומנויות הללו באדם אחד.
העולם בנוי מעשרה אחוז מציאות אובייקטיבית, ומתשעים אחוז פרשנות. שני אנשים יראו את אותו הדבר בדיוק- וכל אחד ייפרש אותו אחרת לגמרי.
עולם התקשורת המודרנית ייצר אייקון חדש- הפרשן. הוא יושב באולפן עם פנים חמורות סבר, ועם מבע מלא בחשיבות עצמית- ומפרש, כרוצה לומר- הרי אתם ההדיוטות, אין לכם מושג מה קורה סביבכם, אתם הרי לא מבינים כלום, אתם לא מסוגלים לקלוט לבד ולנתח את המציאות- אז בדיוק בשביל זה אני כאן, כדי לתווך ביניכם לבין המציאות, כדי לעזור לכם פשוטי העם להבין, כדי לכוון את הראיה שלכם לזווית הרצויה לי, וכדי להביא אתכם למסקנות הראויות, לפי השקפתי כמובן.
זה שבמבט לאחור מתברר שתשעים אחוז מדברי הפרשן התגלו כהבל הבלים, וכי גם לו כלרבים אחרים אין ממש מושג מה קורה סביבו, ומה עתיד לקרות בעולם- כל זה לא משנה כהוא זה מהעובדה שהפרשן ימשיך ללהג את עצמו לדעת גם בפעמים הבאות.
הפרשנים המומחים הללו- לא רק שלא חזו שום תהליך או אירוע דרמטי מראש, כפי שהיה מצופה מהוד פרשנותם, אלא אפילו להבין דברים רטרואקטיבית לא תמיד הם מבינים. הם החליטו על המסקנה של פרשנותם עוד לפני שראו את העובדות, ופרשנים שכאלה לעולם לא יתנו לעובדות לקלקל להם את התיאוריה.
מכאן, הדרך להוצאת דיבה היא קצרה. כי ברגע שאתה מגיע לתפקידך מנופח באגו ובחשיבות עצמית, ובתחושה של אני ואפסי עוד, ואני יודע יותר טוב מכולם מה צריך לעשות- הרי שכל מי שניצב מולך בדרכך במסלול הזה- דינו יהיה הוצאת דיבתו רעה, כדי שגם הוא לא יתן לעובדות לקלקל את האידיליה ואת ניפוח האגו והחשיבות העצמית.
חז"ל בחוכמתם ידעו לשים את האצבע באופן מדויק, חד וממוקד על מילת המפתח- אֶפֶס.
זו בדיוק הייתה המילה שסימלה את המעבר מהאובייקטיבי לפרשנות. מהמילה הלכאורה תמימה הזו החל המדרון החלקלק שסופו היה " וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה".
טוב לנו שוב לברלין, ניתנה ראש ונשובה לגטו ורשה.
חלק מהפרשנים הללו, לוקים גם בתסמונת המאובחנת בפרשה כתסמונת חמורה של ' וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם'. איך העולם רואה אותנו, ומה יגידו עלינו, ומה חושבים עלינו, ומכאן הדרך למסע הפחדה עצמית שבסיסו- אוי אוי אוי, אנחנו נראים כמו חגבים בעיניהם.
כאז כן עתה- לפרשנים כמו גם לנשיאי שבטים יש מקום בחברה, אפילו מקום של כבוד- כל זמן שידעו את מקומם ואת גבולות שליחותם. אולם ברגע שהם פורצים את מנדט השליחות הנשיאותית או הפרשנית- הם הופכים להיות נושאי מחלת החגבים, חלק מהפרשנים בגרוש, וממוציאי הדיבה המקצועיים.
וככאלה- המילה שהם אמרו כלפי ארץ ישראל, הופכת להיות למילה המתארת אותם, את פרשנותם ואת דיבתם- אֶפֶס.
(שלח תשעה)
