בועז: עוז וענווה

אז מה באמת קרה שם בגורן, ולמה בועז הוא אחד הגברים המרשימים ביותר במקרא? "וַיֹּ֨אכַל בֹּ֤עַז וַיֵּשְׁתְּ֙ וַיִּיטַ֣ב לִבּ֔וֹ וַיָּבֹ֕א לִשְׁכַּ֖ב בִּקְצֵ֣ה הָעֲרֵמָ֑ה וַתָּבֹ֣א בַלָּ֔ט וַתְּגַ֥ל מַרְגְּלֹתָ֖יו וַתִּשְׁכָּֽב: וַיְהִי֙ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֔יְלָה וַיֶּחֱרַ֥ד הָאִ֖ישׁ וַיִּלָּפֵ֑ת וְהִנֵּ֣ה אִשָּׁ֔ה שֹׁכֶ֖בֶת מַרְגְּלֹתָֽיו." (רות ג: ז-ח)
רות מגיעה בלילה אל הגורן. זה הסיכוי האחרון שלה. כך לפחות חושבת נעמי הדואגת לה כל-כך. היא מוכנה לשלם מחיר ששילמו נשים בתנ"ך גם לפניה. תמר למשל.
היא באה אל הגורן ויודעת שהכול יכול לקרות שם. שאיש לא מבטיח לה כלום. שבמעמדה: נוכריה, עניה, זרה, היא יכולה להפוך מהר לטרף קל.
ומה באמת מפריע לו לבועז? באה אישה אליו. בלילה. אל הגורן. לא הוא ביקש, לא הוא הזמין. זו היא. היא יזמה את זה. מה בדיוק היא חשבה שהיא עושה?
הוא יכול לעשות ככל העולה על דעתו ולא לתת לה דבר בתמורה. וגם אם תספר: מי יאמין לה? הוא האיש הנכבד, העשיר, בעל המעמד והכוח. והיא? גם המעמד וגם הסיטואציה כל-כך לרעתה.
האמת היא שהוא לא חייב לנצל אותה. הוא יכול גם סתם לזרוק אותה מכל המדרגות, לצרוח עליה, לשאול אותה מה נדמה לה שהיא עושה בדיוק. הוא יכול לבייש אתה. להכפיש את שמה.
הוא יכול אפילו להיעתר. ולמה לחכות למחר? היא פה. ואפשר לקדש בביאה. רבים וטובים כך עשו.
המדרש מודע היטב לאפשרויות הללו, ולמבחן שבועז עומד בו:
"'חי ה' שכבי עד הבוקר' (רות ג יג)- לפי שהיה יצר הרע יושב ומצערו כל הלילה ואומר לו אתה פנוי ומבקש אשה והיא פנויה ומבקשת איש ואתה למד שהאשה נקנית בבעילה עמוד ובוא אליה ותהי לך לאשה. נשבע ליצרו הרע ואמר לו חי ה' אם אגענה ולאשה אמר שכבי עד הבוקר." (ספרי במדבר פיסקה פח)
אלא שברגע הזה שבו בועז מתעורר משנתו, אחרי שאכל ושתה ולכאורה חושב על עצמו וגופו, מתגלים נפשו ורוחו הגדולה של בועז.
הוא נחרד לגלות אישה שוכבת מרגלותיו, וכמו שמעירים חז"ל בצדק: "בדין היה שיקללנה אלא […] נתן בלבו וברכה, שנאמר: ברוכה את בתי לה'" (רות ג: י).
הוא יכול היה לקלל אותה. אבל הוא קודם שואל: "מי את?" היא לא אישה גנרית כלשהי, היא לא גוף. היא אישה שיש לה אישיות ושייכות וזהות. כשמולי יש שם ואישיות – אני רואה את האדם שבו, ולא את האובייקט או הכלי לשימושי האישי.
ורות, משיבה במילים שלדעתי יש לקרוא בנשימה אחת, מהירה, מבוהלת. היא חייבת להגיד הכל ולבקש מהר. עכשיו. זו ההזדמנות שלה. עכשיו או לעולם לא: "אָנֹכִי֙ ר֣וּת אֲמָתֶ֔ךָ. וּפָרַשְׂתָּ֤ כְנָפֶ֙ךָ֙ עַל־אֲמָ֣תְךָ֔ כִּ֥י גֹאֵ֖ל אָֽתָּה." (רות ג: ט)
כמה חרדה יש ברגע הזה, כמה חשש. כמה חוסר וודאות. ובועז הוא לא רק בעל נפש גדולה, אלא גם מבין גדול לנפש, מסתבר. הוא אומר לה בדיוק את המילים שהיא צריכה לשמוע עכשיו: אני לא חושב עלייך דברים רעים. את נפלאה. את צדיקה. כל הכבוד לך. אני מעריך אותך.
"בְּרוּכָ֨ה אַ֤תְּ לַֽ ה' בִּתִּ֔י. הֵיטַ֛בְתְּ חַסְדֵּ֥ךְ הָאַחֲר֖וֹן מִן־הָרִאשׁ֑וֹן לְבִלְתִּי־לֶ֗כֶת אַחֲרֵי֙ הַבַּ֣חוּרִ֔ים אִם־דַּ֖ל וְאִם־עָשִֽׁיר." (שם, י)
ואז הוא מרגיע אותה: אל תפחדי. יהיה בסדר. אני אעזור. "וְעַתָּ֗ה בִּתִּי֙ אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כֹּ֥ל אֲשֶׁר־תֹּאמְרִ֖י אֶֽעֱשֶׂה־לָּ֑ךְ. " ויותר מזה: אני אשמור על שמך הטוב. אני יודע מי את. כולם יודעים: "כִּ֤י יוֹדֵ֙עַ֙ כָּל־שַׁ֣עַר עַמִּ֔י כִּ֛י אֵ֥שֶׁת חַ֖יִל אָֽתְּ." (שם, יא)
לא בכדי דרשו חז"ל על בועז את הפסוק: " גֶּֽבֶר־חָכָ֥ם בַּע֑וֹז וְאִֽישׁ־דַּ֗עַת מְאַמֶּץ־כֹּֽחַ " (משלי כד, ה).
(נשא תשעט)