אור, נרות ומנורה

האור מאיר בעיקר כלפי חוץ, ומטרתו להעיד על השראת השכינה בישראל

"ר' יצחק פתח: "צרופה אמרתך מאד" (תהלים קיט, קמ). כצורף הזה שהוא מכניס את הזהב לכור שנים ושלשה פעמים עד שהוא מזקקו, כך פרשה זו נאמרה ונשנית ונשתלשת. והרי דברים קל וחומר, ומה אם פרשה קטנה שבתורה נאמרה ונשנית ונשתלשת, שאר פרשותיה על אחת כמה וכמה, צו את בני ישראל" (ויקרא רבה לא).

גם בפרשת אמור מופיע, שוב, הציווי לקחת שמן זית זך ולהאיר את המקדש. בשבוע של נרות זכרון וסמל המנורה, פרשת השבוע מזמנת לנו דיון באור הפרטי והלאומי: "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך – אמר רבי שמואל בר נחמני: אליך – ולא לי, לא לאורה אני צריך […] ויעש לבית חלוני שקופים אטומים – תנא: שקופין [מבפנים] ואטומים [מבחוץ], לא לאורה אני צריך. מחוץ לפרכת העדות באהל מועד – עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, ואם תאמר: לאורה אני צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו! אלא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל…" (מנחות פו ע"ב).

האור במקדש איננו לצרכו של הקב"ה, האור מאיר בעיקר כלפי חוץ, ומטרתו להעיד על השראת השכינה בישראל.

אור זה אינו רק עדות כלפי חוץ לאומות העולם, אלא יש בו חיבור גם לאדם הפרטי, ולנרו שלו – נשמתו, הזקוקה לכפרה במשכן. מדרש ויקרא רבה (ל) מחבר בין מקומות שונים של ציוויים בלשון "ויקחו" או "ולקחתם", ובהם לקיחת ארבעת המינים, המצויה גם היא בפרשתנו: "הרבה קיחות צויתי אתכם בשביל לזכות אתכם […] אמרתי לכם ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, וכי אור משלכם אני צריך? והלא 'נהורא עימיה שרי' (דניאל ב, כב), אלא בשביל לזכות אתכם ולכפר על נפשותיכם שמשולה בנר, דכתיב 'נר א-להים נשמת אדם' (משלי כ, כז). ועכשיו שאמרתי לכם 'ולקחתם לכם ביום הראשון', כדי לזכות אתכם להוריד לכם מטר, לכך נאמ' 'ולקחתם לכם'".

אמנם, הנר הוא בעיקר עבורנו, ועדיין, מאפשר הנר ראיה גם של השתקפות האור, ושל ההדדיות בקשר שבין הקב"ה לאדם, קשר המעצים את האדם ואת נרו. מי שמעלה את אורו של הקב"ה בעולם, הקב"ה יאיר לו: "'כי אתה תאיר נרי' (תהלים יח. כט). אמ' הקדוש ברוך הוא לאדם הזה: נרך בידי ונרי בידך. נרך בידי, נר י"י 'נשמת אדם' (משלי כ, כז). נרי בידך, 'להעלות נר תמיד' (ויקרא כד, ב). אמ' הקדוש ברוך הוא: אם הארתה נרי הרי אני מאיר נרך" (ויק"ר לא).

(אמור תשפ"ב)