החופש שבבדידות

כאשר נמצא האדם לבדו, אז מתברר מי הוא באמת.
תארו לכם אדם שמוצא את עצמו על אי בודד, כמו רובינזון קרוזו. בבת אחת נושרות מעליו כל המסכות והתלבושות החברתיות. הוא מאבד את הזהויות החיצוניות שלו, הנובעות מתלות באחרים, ונשאר רק הוא עצמו. אפילו שמו כבר אינו רלוונטי, כי שם נועד רק כדי שאחרים יוכלו לקרוא לך בו. גם הגדרות כמו טוב ורע מאבדות מתוקפן כאשר אין אנשים אחרים להיות טוב או רע כלפיהם. האדם הבודד, הוא כמו בעל חיים או הטבע עצמו: הוא פשוט הוא, לא פחות ולא יותר.
לא לחינם ממליצים בחסידות על התבודדות כחלק מעבודת ה'. כאשר נמצא האדם לבד מול בוראו, הוא משתחרר מהפוזות וההצגות, מהניסיון הבלתי פוסק לראות את עצמו דרך עיניהם של אחרים ולהתאים את עצמו אליהם. הוא כבר לא צריך לשחק אותה גבר קשוח או ציניקן שנון, או לחשוב על הלבוש והתסרוקת. חלקים נרחבים בנפש, שעסוקים כל הזמן בהתאמת עצמי לזולת, מתפנים לפתע ונעשים זמינים לדברים חשובים יותר – כמו התבוננות פנימית ופניה כלפי ה'.
בדורנו, איבד האדם את עצמיותו במידה כזו, שיש לכך השלכות אבסורדיות ממש. למשל, כל שיח ה"פוגענות" המציף אותנו השכם והערב. עד לעבר הלא רחוק, התגאו אנשים בקשיחותם, בכך שהם מסוגלים לשמור על שוויון נפש וקור רוח גם לנוכח עלבונות וגידופים המוטחים בהם. ואילו היום? דומה שכל מגזר מתחרה באחרים מי יצווח חזק יותר על פגיעה ברגשותיו. כל מילה, ביטוי או ציור נבחנים בשבע עיניים, שמא ואולי עלול מישהו "להיפגע" מהם חלילה, ואז מה יהיה על רגשותיו הרכים…
מאין נובע כל זה? למה אנשים מעדיפים לצייר את עצמם כרגישים ופגיעים, ולא כחזקים וקשוחים? בגלל התלות הגוברת בחברה, בדעת הקהל, במה יגידו. אף אחד כבר לא מרגיש עצמאי. במקום לעמוד על רגליהם, מעדיפים אנשים לפנות לחברה הכל-יכולה שתגן עליהם, ולכן מנסים להצטייר כחלשים כדי לעורר את רחמיה, כדי לחלוב נקודות זכות, חקיקה ותקנות לטובתם.
כדאי מדי פעם לחזור לבדידות, ומתוך כך לחוסן האישי שאינו תלוי באיש ואינו נעלב מאף אחד. כמו שאומרים, לטיגריס לא אכפת מה אומרים עליו החתולים.
(בהעלותך תשעט)