ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)מזמן כבר לא מדובר ב"נוער של היום". נדמה שעוד בטרם סיימו גן חובה- הילדים של היום הם לא אלו של פעם. תובעניים יותר, מרדניים וגם טכנולוגיים- מיכל דליות מספרת ל"שבתון" מה קרה שם בדרך. וגם- על הורות במשפחה דתית, על התעודות והחופש הגדול, פלאפונים ו-האם סבא וסבתא 'חייבים' לבוא לשמור על הנכדים?
מיכל דליות, יועצת משפחתית בעלת מרכז מיכל דליות להכשרת יועצות משפחה ולהדרכות הורים, או בכינוי שדבק בה מאז תכנית הטלוויזיה המצליחה- "סופר נני", משוכנעת שיש כיום צורך להורים לקבל הדרכה, הרבה יותר מכפי שהיה פעם, זאת כי בסיס ההורות של פעם (הכפכפים והסרגלים בבתי הספר שהדחקתם) אינו רלוונטי. לדבריה, כיום ההורים רוצים הורות אחרת וצריכים עזרה. "אני מאוד בעד שיהיו כמה שיותר 'מיכל דליותיות' ו'סופר נניות' כאלה שיוכלו לעזור לאנשים", היא אומרת.
מה קרה שהילדים וההורים של היום כל כך שונים מאלו של פעם?
"מה שהשתנה זו הגישה של עולם המבוגרים אל הילדים. היום מחנכים את הילד והופכים אותו לילד דמוקרטי- שואלים אותו ומתייעצים איתו יותר, נותנים לו להחליט יותר, הוא שווה. אם הוא לא רוצה אומרים לו- "אתה לא חייב". לאיזה ילד פעם אמרו "אתה לא חייב"?! "אתה תאכל ותגמור מהצלחת"! מה זה "לא חייב"?
"היום הילדים הם בעלי זכויות. זה מייצר ילד אחר, שבגיל 4 יגיד לאמא שלו "את לא קובעת עלי", כי הוא דמוקרטי, הוא רוצה לקבוע על עצמו. הורה צריך להבין שהוא המבוגר האחראי ויש כמה דברים שהילד קובע עליהם- אבל על המון דברים אחרים הוא יקבע, כי זה הסדר בעולם הזה, מבוגרים קובעים על ילדים. ודווקא המתבגרים, אגב, מאפשרים לנו לאוורר את מה שיש לנו למעלה ולבדוק- האם זה רלוונטי למאה ה-21? לילדה הספציפית הזאת? האם מה שאני חושבת הוא אבסולוטי?".
מה מצופה מסבא וסבתא?
ואם כבר דיברנו על הדורות הקודמים, במציאות של היום אי אפשר שלא להיעזר בסבא ובסבתא, שכל כך הפצירו בנו שנביא להם נכדים, אבל, נבעך, קבעו טיסה בדיוק לאוגוסט. הסבים והסבתות יכולים להיות רגועים, מיכל, שגם אמה לא בדיוק נרתמה לעזרתה והעדיפה לתת לה כסף לבייביסיטר, מבינה אותם: "אני מחויבת למזור, מרפא, מזון ומחסה לילד. אני מחויבת לגדל אותו טוב, להכין אותו לעולם הזה, לספק לו תנאים, גם כלכלית. באמצע שנות ה-20 שלו- גמרנו. שאר הדברים הם לא מתוך חובה, זה אם אני רוצה או לא. גידלתי אדם אוטונומי שיתחיל לבחור את דרכו ולשלם את המחירים על ההחלטות שלו. אמא (סבתא) לדעתי כבר לא מחויבת לעזור עם הנכדים, היא עכשיו צריכה לעשות דברים מתוך הנאה וכי זה מתאים לה. יש הורים שמוכנים, זה ממלא להם את הזמן וממלא אותם.
"מצד שני, יש הורים שלא. סבים וסבתות אחרים, עם קצת כסף סוף סוף, נוסעים ומטיילים. מתחשק להם. זה פוגע, אבל צריך לבלוע את הרוק ולהבין שזו זכותם. זה לא כמו פעם כשהווייתה של האם הייתה עקרת בית שמטפלת בילדים וכשהם יצאו מהבית זו הייתה נפילה רצינית מאוד והן קפצו על המציאה של לטפל בנכדים. זה נתן להן משמעות, שמחה, עשייה. היום הסבתות לא צריכות את זה. הן לא צריכות את המשמעות הזאת, יש להן, הן חיות חיים מלאים, הן עובדות, מתנדבות ומסופקות".
"היום יותר קשה, גם להורים הדתיים, כי הם כן עם האווירה הדמוקרטית, הם רוצים לכבד את הילדים ולא לכפות אותם למשהו, אבל מצד שני יש דברים שבמשפחה דתית לא עושים"
כשרבים עם הילדים על הדת
במשפחות דתיות צריך לחנך ילדים לערכים ופעולות רבות שמוסיפות איסורים והגבלות לילדים. איך מתמודדים עם זה ואיך מטמיעים את החינוך לדת?
מיכל: "כמה שאפשר בלי מריבות. עשיתי פעם הרצאה ביישוב דתי ובסוף ההרצאה ניגש אלי זוג וסיפר על מלחמות וכעסים בבית, כשבנם בן ה-14 מתמרד וכל הזמן מוריד את הכיפה בבית. בחוץ חובש ובבית מוריד. אמרתי לגבר- "אתה רב איתו כבר חצי שנה ויותר. זה עוזר? הוא הולך עם כיפה בבית? זה חלק מגיל התבגרות. תגיד לילד- 'כשאתה מוריד את הכיפה אתה שורף את ליבי. אבל אני לא אריב איתך על זה יותר. הלוואי וגם בבית תלך עם כיפה אבל אני אכבד כל החלטה שלך'. הוא עושה את זה מולך, ולא בחוץ, הוא שומר על כבודך.
"היום יותר קשה, גם להורים הדתיים, כי הם כן עם האווירה הדמוקרטית, הם רוצים לכבד את הילדים ולא לכפות אותם למשהו, אבל מצד שני יש דברים שבמשפחה דתית לא עושים. לדוגמא, לא מחללים שבת, כן קמים לתפילה. זאת האמת הכי פנימית, ככה זה צריך להיות. לא לתת למשהו שסותר את זה לקרות. צריך להעביר את זה בנועם, ברגע שיש כעסים וצעקות- הילדים נכנסים ל'דווקא'. ככה זה עובד. למשל, לילדה שרוצה לשחק אחרי הארוחה להגיד- "לא, מתוקה, את לא יורדת מהכיסא עד שאת מברכת". והילדה תכעס, אבל ביום השלישי או הרביעי היא תברך כי היא רוצה לרדת. אחר כך היא תברך מהלב. כרגע היא תברך כי היא צריכה, כי ההורים אמרו לה. 'זה ההרגל, ככה עושים אצלנו בבית'".
דליות מתייחסת גם לרגשות האשם שבמשפחות מרובות ילדים: "צריך לדעת מראש שלא נצליח להגיע לכל הילדים, שלא יוכל להיות איזון בזמן, שהילדים יילחמו ביניהם על המשאבים של ההורים- זמן, תשומת לב, ומבחינת הילדים גם אהבה. כשהם יגדלו הם יבינו שהם גם במלחמה על המשאבים הכלכליים של ההורים. צריך לדעת לקחת את זה בחשבון. מותר לנו לתסכל את הילדים, מותר שהם יהיו עצובים בגללנו. הילדים יודעים שזה לטובתם. הם מחכים שיהיה שם מבוגר חזק שיחבק אותם".
אין מה להיבהל מהתעודה
מיכל מסבירה: "התעודה מראה פוטנציאל מאוד זמני. לפעמים אומרים להורים- "חבל, עם פוטנציאל כמו שלו..". כשאנשים אומרים שיש למישהו פוטנציאל הם מתכוונים לאיי- קיו שלו- הוא חכם, הוא יכול להבין. אבל פוטנציאל לא מורכב מאיי-קיו, זה משהו שאנחנו צריכים להוציא מהכוח אל הפועל, וכדי שזה יקרה זה מחייב תנאים. אם ילד עם איי-קיו 140 מגיע לבית הספר אחרי שהוריו צועקים ומרימים ידיים- אין לו פוטנציאל ללמידה. או ילדים עם הפרעות קשב וריכוז- אמרו שהם עצלנים, פראי אדם, שכלום לא יצא מהם. דברים איומים, כשהם סופר אינטליגנטים ולא מצליחים להוציא את זה מהכוח אל הפועל כי הם לא מצליחים להתרכז. התעודה בעצם מראה את מה שהילד הצליח להוציא מעצמו בשליש הזה. אנחנו יכולים לא להסכים ולהיות עצובים, אבל אסור לשכוח, וזה מה שהורים עושים לצערי בדרך כלל, שהתעודה היא לא הווייתו של הילד. היא מראה על השתדלות ומאמץ. לפעמים יש הרבה השתדלות ומאמץ אבל עדיין אין הישגים, ואז היא מראה על קושי. אולי הילדה לא מסתדרת עם המורה או שהיא רוצה להיות חברה של מישהי מהכיתה וההיא דוחה אותה כל הזמן- אין לה פוטנציאל ללמידה, עד כמה שהיא חכמה. לכן, צריך לראות את התעודה כמשהו זמני, זה לא סמן להצלחתו של הילד בחיים. ממש לא. אם כי כמובן שניקרא לפעולה כי אנחנו רוצים להיטיב את התנאים של הילד או שתהיה לו תעודה טובה כי זה חשוב בעינינו. אנחנו נדרשים לעשות את ההפרדה בין היותו של הילד, יכולתו, בין הילד- לבין המספר הזה שהוא רק ציון".
ואיך מגיבים?
"אם הילד נכשל- צריך קודם כל לזכור שהוא כבר חווה השפלה, הוא מגיע הביתה מושפל, המורה כבר אמרה לו, הילדים כבר עשו פרצוף, הוא השתדל גם לא להראות לנו את התעודה. מסתכלים ואומרים לו- "קודם כל תדע שאני פשוט אוהבת אותך, בלי קשר לשום דבר. אני רואה את המספרים האלה. בטח התאכזבת". יש המון תגובות שיכולות לבוא בחשבון. יש ילד שאומר- "לא אכפת לי". אנחנו באמת מאמינים שילד שנכשל ומרגיש מושפל- לא אכפת לו? ודאי שאכפת לו, אבל זה סוג של מגן שהוא שם על עצמו. קודם כל לתת חיבוק. להגיד- "נכשלים, מצליחים, זה זמני. אני סומכת עליך". בערב יכול להיות שאדבר איתו על זה. לא כרגע, לא מיד, ובמיוחד- לא להילחץ כי זה באמת לא סמן להצלחתו של הילד".
מקנאים בחופש של הילדים
ל"סופר נני" יצאה תדמית 'קשוחה', אבל הילדים דווקא ישמחו לשמוע עמדתה לגבי החופש גדול: "אני מאוד בעד להרחיב ולהגמיש גבולות אבל לא לפרוץ אותם לגמרי. בעייני זה חופש. אני חושבת שאנחנו מקנאים בהם- מתי לאחרונה היו לנו חודשיים חופש? לכן אנחנו מייצרים להם דבר והיפוכו-
חוברות עבודה לחופש. אם זה חופש למה עובדים בו? אני בעד לתת להם חופש ולמנן דברים שאנחנו לא רוצים שיהיו יותר מדי, ובעיקר- צריך לתכנן את החופש הזה. בחופש יש גבולות. את המסגרת אנחנו חייבים לבנות להם, אחרת הם נורא מסכנים. חופש יכול להיות בטלה, ים, יותר סבתא, יותר חברים, חופש יהיה הרבה יותר מסכים- לקחת את זה בחשבון, לא להילחץ. זה העתיד שלנו ושל הילדים שלנו. איך אפשר להיות נגד מסכים? אני גם לא נגד שוקולד וחטיפים. יש דברים שהם חלק מהעולם שלנו. אני בעד מינון, הקפדה והשגחה הורית. זה בדיוק המקום", אומרת דליות.
מה לגבי פלאפונים לילדים?
"צריך להסתכל בנייד שלהם ולפקח. מהרגע שנתנו לילד נייד נאמר לו: "מתוק שלי תדע לך שאנחנו מסתכלים, ואנחנו גם שמים על הרשת שלך סינון של תכנים שילדים לא צריכים לראות". הילדים צריכים לדעת שלהורים יש מעקב, שההורים יפקחו וישמרו עליהם מתכנים לא מתאימים. מה שקוראים "לחטט בנייד"- זה לא חיטוט, זה פיקוח! זאת השגחה. ילד יודע שהוא ילד ורוצה לדעת ששומרים עליו, ואז הוא גם יותר פתוח עם ההורים ומשתף אותם לגבי מה שמתרחש שם".
