הפגנות נגד יהודים, קריאות להחרמות עסקים בבעלות יהודית, הורדת פוסטרים של החטופים בעזה, מדינות הקוראות את שגרירי ישראל אצלן ל'בירור' – בשל המלחמה יש עלייה דרסטית באירועי אנטישמיות ברחבי העולם. חוקרת באוניברסיטאות בארה"ב, ראש מחלקה למאבק באנטישמיות ויועץ פוליטי מתארים אירועים מדאיגים, מציגים גוונים שונים של אנטישמיות ומעלים הצעות למיגור התופעה.
"מצב האנטישמיות ברחבי העולם עולה בצורה מדאיגה מאוד, וכיום אנו נתקלים בה גם במקומות שהיו נחשבים בטוחים בעבר", מסבירה רחלי ברץ ריקס, ראש המחלקה למאבק באנטישמיות וחוסן קהילתי בהסתדרות הציונית העולמית. "לדוגמה, באוסטרליה היו הפגנות נגד ישראל עם קריאות לשרוף את היהודים בגז. ברוסיה הופצו עלונים ובהם קוראים לא להשכיר דירות ליהודים. צלבי קרס משורטטים על בתי יהודים במקומות שונים בעולם, כדוגמת: שוודיה, פריז, ניס ולונדון. קריאות להשמדתה של מדינת ישראל נשמעות בכל יום ברחבי העולם. לאור המצב, יהודים מפחדים להסתובב עם סממנים יהודיים בצורה גלויה: רבים הסירו את המזוזות ממפתן ביתם, ובעת שהולכים ברחוב הם מכניסים את הכיפה בכיס ומחביאים תליונים עם מגן דוד, למשל. זו עליית מדרגה באנטישמיות, וזה מטריד אותי מאוד. יהודים צריכים להרגיש בטוחים בכל מקום שהם רוצים לחיות בו".
אנטישמיות שוברת שיאים
דוח שהוצא על ידי ההסתדרות הציונית העולמית, משרד התפוצות והסוכנות היהודית לארץ ישראל, מצביע על עלייה של מאות אחוזים באירועי אנטישמיות בכל רחבי העולם. בשלושת השבועות הראשונים למלחמת 'חרבות ברזל' (7-25 באוקטובר, 2023) נרשם גידול של כ-500% בהיקף כלל האירועים האנטישמיים, זאת בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד. כשליש מכלל האירועים האנטישמיים נרשמו בארה"ב בעיקר באזורי הריכוז היהודיים. מדינות בולטות נוספות הן גרמניה, צרפת ובריטניה. כמו כן, מציג הדוח עלייה דרמטית בשיח האנטישמי ברשתות החברתיות. מסקירת רשתות חברתיות נבחרות במהלך המלחמה (7-23 באוקטובר), תועדה קפיצה של כ-400% בהשוואה ל-17 ימים שקדמו למלחמה, ושל כ-340% בהשוואה לתאריכים המקבילים בחודש הקודם.
השיח האנטישמי כולל קריאות לאלימות כנגד ישראל, מאות הפגנות לתמיכה בחמאס ובפלסטינים בערים רבות ברחבי העולם, אשר כללו ביטוי תמיכה בהרג יהודים ובהשמדת מדינת ישראל.

רחלי מתארת אירועי אנטישמיות ברחבי העולם שהתרחשו כולם בכ' בחשוון (4.11.23), ביום ה-29 למלחמה. "בליון שבצרפת נדקרה יהודייה כבת 30 בביתה. מצבה הוגדר קשה, אך לא נשקפת לה סכנת חיים. על דלת ביתה נמצאו צלב קרס וסכין הדקירה. בציריך שבשווייץ נמצאו כתובות נגד יהודים. הולנדי ממוצע ערבי העלה פוסט בו איים כי יפיל טיסות אל על (בינתיים מחק את הפוסט). בסיאטל שבארה"ב בתי כנסת בקהילה יהודית ספרדית קיבלו מעטפות עם 'חומר לבן', מתוך כוונה לפגוע ולהפחיד שכנים יהודים. בניו ג'רזי שני אנשים הסירו סימנים של משמרת תמיכה בחטופים הישראלים בעזה. מגזין 'ניו יורק טיימס' סיים את העסקתה של ג'זמין יוז – כתבת שחתמה על מכתב פתוח המאשים את ישראל באפרטהייד וברצח עם בעקבות המלחמה בעזה".
רחלי לוקחת נשימה ארוכה וממשיכה בפירוט המחריד: "בברלין שבגרמניה התקיימה הפגנה פרו-פלשתינית גדולה עם הכיתוב האנטישמי 'שמרו על העולם נקי', כאשר דגל ישראל בפח הזבל. כזכור, הקריאה 'מהנהר עד לים לשחרר את פלשתין' נאסרה, ונחשבת לעבירה פלילית. בנאפולי שבאיטליה הושחתו פוסטרים של הישראלים החטופים בעזה. בלייפציג שבגרמניה אלמונים ריססו גרפיטי על עמוד זיכרון יהודי. גם בטורקיה נמצא גרפיטי, המשבח את מערכת 'טופאן אל-אקצא', שבה פתחה חמאס. בברזיל התקיימה הפגנה בחוף הים, בהצגת גופות ילדים. כמו כן, המונים ציינו ברחובות איראן את יום השנה להשתלטות על השגרירות האמריקנית ב-1979, מנופפים בדגלי איראן, פלסטין וחיזבאללה – כל האירועים האלה התרחשו רק ביום אחד!".
רחלי מצביעה על שלושה סוגים של אנטישמיות: אנטישמיות קלאסית, שבה יש שימוש במוטיבים של היהודי הגלותי כמו השוואתו לחזיר ולשטן. בנוסף, זה מתבטא בדמוניזציה – קהילת זהות מסוימת רואה את קבוצת החוץ, היהודים במקרה הזה, כרעה לחלוטין וכניגוד מוחלט לקבוצת הפנים; אנטישמיות מודרנית, שבה יש קריאה להשמדתה של מדינת ישראל ולשלילת זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית וכמדינה בכלל; ואיסלאמניזציה – שימוש במוטיבים נאציים כחלק מאידיאולוגיה איסלאמית קיצונית.
בתחום המאבק באנטישמיות, בהסתדרות הציונית עוסקים בפעילות ניטור ברחבי העולם, בהסברה ובתוכניות התערבות של מניעת אירועים אנטישמיים. בתחום החוסן הקהילתי, הם עורכים תוכניות התערבות בתוך הקהילות ומסבירים כיצד להתמודד עם משברים, כמו מלחמה או רעידת אדמה. בעת הנוכחית, הם סייעו לקהילות יהודיות אשר איבדו קרובים במלחמה. תוכניות חוסן מתקיימות גם בארץ, וזאת באמצעות פעילות עם המועצה האזורית אשכול ושער הנגב.
עתיד לא מזהיר

אביתר ליפקין (23) הוא סטודנט למדעי המדינה והיסטוריה באוניברסיטה העברית ויועץ פוליטי בעיריית ירושלים. הוא נולד בארץ ומתגורר בעופרה. הוא עוסק בהסברה לטובת ישראל בעיקר עם נוצרים אוהבי ישראל, ולדבריו הם אוהבים את ישראל יותר מהרבה ישראלים בארה"ב.
"בארה"ב יש שתי גישות למושג אנטישמיות", מסביר אביתר. "לימין ולשמאל האמריקאיים יש אלמנטים אנטישמיים מסיבות הפוכות: הימין מזוהה עם אנטישמיות קלאסית, הרואה יהודים כחברה ששולטת בכל; ואילו השמאל האמריקאי המודרני, מגלה, באופן טבעי, יותר רחמים ואמפתיה כלפי החלשים והמדוכאים שבחברה. ליהודים כידוע יש נטייה להצליח בכל מקום שהם נמצאים בו בגלות, ומבחינת האנרכיה הם מהאמצע ומעלה – לעומת הפלסטינים, שנמצאים בתחתית הפירמידה. יוצא אפוא שהאנטישמיות שלהם מתבטאת בכך שאוטומטית הם רואים אותנו כרשעים בסיפור הזה".
אביתר בעל אזרחות אמריקאית ורואה עצמו מזוהה עם הצד הימני השמרן. על השינוי שהתרחש בארה"ב בחודש האחרון, הוא אומר שרוב האנשים מעל גיל 40 תומכים בישראל, ואילו חברי המפלגה הצעירים מתנגדים לה. "בחודש האחרון רואים ביתר שאת שהצעירים קיצוניים בדעותיהם ומאוד לא אוהבים את ישראל. אומנם אין להם הרבה ייצוג בפוליטיקה האמריקאית, מכיוון שלא הגיעו למקומות גבוהים בשלטון, אבל הם יגיעו לשם באופן טבעי – ואז נהיה בבעיה. בסקרים ניתן לראות באופן גורף שארה"ב תומכת בישראל (60-70% בעד, 3-20% נגד) אך כשמגיעים לצעירים מתחת לגיל 20 הבעיה מופיעה: 40%-30 מהצעירים בעד ישראל ו-70% בעד פלסטינים. בשל כך, העתיד של ישראל לא נראה טוב".
לדברי אביתר, הקמפוסים האמריקאיים באוניברסיטאות הן חממה לדעות שמאל קיצוניות, ולכן החוויה של סטודנט יהודי בקמפוס אמריקאי היא לא נעימה, בלשון המעטה.
"אנשי שמאל אמריקאי עומדים על גגות האוניברסיטאות וצועקים נגד ישראל, והסטודנטים היהודים צופים בטבח הנוראי ומצפים מחבריהם לקמפוס לזעוק ולהשתתף עימם בכאב כלפי מה שחמאס עשה לישראל. במקום זה, הם רואים אותם עם כאפייה על הצוואר ודגל פלסטין. זה כואב לסטודנטים. הרבה מהחבריות שלהם הם צריכים לשקול מחדש, מכיוון שהם לא מרגישים בבית יותר בקמפוסים ובארה"ב בכלל. הקמפוסים הכי גדולים לא מגנים רשמית את חמאס, זאת בניגוד להצהרות הפוליטיות שהיו מכריזים בעבר, למשל במלחמה של רוסיה הם היו בצד של אוקראינה. כאן אין שום מילה על ישראל, אלא רק תמיכה בחמאס: 'אנחנו משחררים את פלסטין מיהודים!' דבר זה הוביל לתמיכה של הרבה אנשים בקמפוסים בארה"ב".
כחלק מההסברה היהודית בארה"ב נתלו פוסטרים בלוחות מודעות, הקוראים להשבת החטופים והנעדרים הביתה. אך בני השמאל קיצוני בארה"ב תלשו את הפוסטרים. "בניו יורק צעירים תלשו פוסטרים, וניו יורקי לא יהודי צעק עליהם ואמר להם שזה ביזיון ושזו לא אמריקה שבה גדל. השמאלנים הקיצוניים טוענים שזו תעמולה ישראלית, שהם לא באמת חטופים ושישראל לא יכולה לקבל אותם חזרה. הבורות הזאת נובעת מהעובדה שהם נמצאים בחממה של דעות מסוימות ורק אותן הם שומעים כל הזמן – לכן, אנחנו לא מופתעים מהעיוורון שלהם למצב הנוכחי".
מכתבי שנאה
מיכל בר-אשר סיגל היא פרופסור לתלמוד במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון. במקור היא מתגוררת בירושלים, אולם בימים אלו נמצאת בשנת שבתון בארה"ב, שם היא מלמדת סטודנטים וחוקרת באוניברסיטאות העילית של ארה"ב – ייל והרווארד.

"עד לפרוץ הטבח הנוראי ב-7 באוקטובר, כלל לא הרגשתי אנטישמיות במקום העבודה או ברחוב. אדרבא, מאז המלחמה אני מקבלת מלא מיילים ושיחות טלפון מאנשים לא יהודים ומקולגות, שהתעניינו לשלומנו ודאגו להגיד שהם שם בשבילנו. זה גרם לי להרגיש מחובקת ועטופה. בנוסף, אנשים לא ביקשו שאתעסק במטלות אוניברסיטאות, כי ידעו שאני לא מסוגלת לעבוד בתקופה הזאת, דבר המלמד על תחושת אכפתיות ורגשיות. זה חשוב לי, משום שזאת הקהילה המדעית והמחקרית שאני עובדת עימה. במסגרת העבודה אני בקשר עם אוכלוסייה יהודית ושאינה יהודית ברחבי העולם".
היא ממשיכה ומתארת מחוות נוספות: "התלמידים שלי בבית הספר למשפטים בהרווארד קיבלו את פניי עם פרחים, ומיני מאפה חיכו לי על השולחן. זאת ועוד, הקהילה הסטודנטיאלית של הכנסייה הקתולית התפללו על ישראל, ובאו לספר לי על זה. אני מספרת לאנשים שאני פוגשת מה קורה בישראל ולא מסתירה זאת, והם מצידם מביעים תחושת שותפות גורל ואכפתיות".
לצד התמיכה והאהבה שקיבלה, מיכל משתפת באירועי הסתה וגילויי אנטישמיות מובהקים בארה"ב. למשל אירועי הפגנות ענק נגד יהודים, ומכתבים אשר יצאו מטעם האוניברסיטאות בטענה שישראל אשמה במה שקרה: "ממש בימים הראשונים אחרי הטבח התקיימו ברחבי הרווארד הפגנות נגד ישראל, שבהן אנשים עוטים תלבושות המזוהות עם חמאס ושרים 'מהנהר עד הירדן לשחרר את פלסטין'. אוניברסיטת הרווארד הגיבה שהיא תומכת בזכות חופש הדיבור… בנוסף לכך, ממש ביום ראשון אחרי הטבח בשבת, יצא מכתב שחתומים עליו 35 ארגוני סטודנטים שונים בהרווארד, ובו הם מאשימים את ישראל במה שקרה. יצאו עוד מכתבים, כמו מכתב מבית הספר לנצרות (הדויניטי), שבו הם האשימו את ישראל בזוועות. הסטודנטים היהודים שלי מרגישים מאוימים נוכח המצב, ההפגנות, הקריאות נגדם וההזדהות של חלק מהסטודנטים עם חמאס".
יש סיטואציות לא נעימות שנתקלת בהן באופן אישי?
"כאמור, אני מלמדת סטודנטים יהודים, והם שיתפו אותי בתחושת הפחד שהם מרגישים בשל אירועי אלימות שחוו רק משום היותם יהודים. בנוסף, יש לי כלל שאני מתחילה את ההרצאות שלי באוניברסיטה בשקופית עם תמונה ממסיבת יום הולדת בגן הילדים בקיבוץ ניר עוז, לפני הטבח שהילדים שבו נרצחו ונחטפו. קיבלתי תגובות מאוד לא נעימות מצד קולגות שלי, שאמרו שבאותה מידה ישראל אחראית להריגת תינוקות בעזה. יש כאן שמאל מוסרי שמתגלה בצביעותו, ואנשים שצריכים להבין את הסיטואציה לא רואים זאת. מורכב לא פחות להתמודד גם מול החברים הלא יהודים בארה"ב ובעולם – ולהסביר להם את המתרחש בישראל".
מה לדעתכם אפשר לעשות כדי למגר את התופעה?
רחלי: "מדינת ישראל חייבת להקים מרכז שליטה ודיווח לאיסוף והעברת מידע בתחומי האנטישמיות ולהיות בקשר עם גורמי שיטור וממשל ברחבי העולם, כדי למגר את האנטישמיות ולמנוע פגיעה ביהודים. יהודים בחו"ל חייבים לדווח על אירועים חריגים, לשמור על ערנות, והכי חשוב לא לוותר על זהות יהודית ולשמור על יהדותם. היהדות שמרה עלינו 2,000 שנה, ואנחנו נמשיך לשמור עליה ב-2,000 השנים הבאות".
אביתר: "אני מכה על חטא מכיוון שפקפקתי בנאמנות של יהודים שמאלנים בארה"ב, זלזלתי בנאמנות של יהודים רפורמים – וזה לא נכון. אני אורתודוקסי דתי לאומי, וחושב שאנחנו שכחנו שרפורמים וקונסרבטיבים נאמנים לישראל, ולכן צריך לתת להם גב בקמפוסים ולעזור להם באוניברסיטאות. בנוסף, יש לגבש קהילות יהודיות שלא מתבססות על הגדרת יהודי מבחינה דתית. בעיניי, בציונית הדתית חוטאים בכך שרואים אותם כלא מספיק יהודים. יש קמפוסים בארה"ב שמזוהים עם הימין האמריקאי, ושם ליהודים יש ארגונים הקושרים אותם לעם היהודי. אותו דבר צריך לעשות גם עם יהודים אמריקאים שמזוהים עם השמאל, ואסור לוותר על יהדות אמריקאית, משום שלהרבה מהשמאל היהודי עדיין אכפת מהעם היהודי, הם היו לצד ישראל בחודש הקשה הזה. הם חוטפים בשבילנו הרבה חיצים, וכאמור, אסור לנו להתעלם מכך שהם עדיין יהודים ואחים שלנו".
מיכל: "יש שתי דרכים עיקריות: דרך אחת היא שימוש בכוח ההשפעה של יהודים על המדיניות: להפעיל לחץ כלכלי ומשיכת תרומות למשל. יש לכך גם חיסרון מובהק, מכיוון שזה מחזק את התחושה שיהודים משתמשים בכספם כדי להשפיע על מדיניות; דרך שנייה היא דיבור והבעת דעה. באופן אישי, אני לא חוששת להביע את עמדתי בציבור. גם הסברה ברשתות החברתיות מסייעת למיגור התופעה. ישראלים עושים ברשתות עבודה מצוינת, מסבירים ומנגישים את המורכבות של המצב בו אנו נמצאים. אנחנו מצידנו מרגישים שהצבא משתדל לפעול במוסריות ולא להרוג, אך בעולם יש כאלו שלא רואים זאת, ואנו נדרשים להסביר שאנחנו לא מבצעים השמדת עם בעזה או הורגים אנשים ללא הבחנה, אלא מגינים על עצמנו ותוקפים את מי שהרע לנו. בנוסף, אנשים שמבקרים את מדיניות ישראל במהלך השנה על נושאים מסוימים, כמוני, צריכים להתמסר להסברה על ביטחון ישראל ועל זכותנו המלאה להגן על עצמנו ולסמוך על צה"ל שיעשה את הדבר הנכון".
***
ונסיים במשהו חיובי:
מיכל מספרת שאנשי חב"ד ערכו בחצר מרכזית של אוניברסיטת הרווארד קבלת שבת עם שולחן ארוך וסביבו כיסאות ריקים, למען החזרת כל החטופים והנעדרים. באירוע המרגש השתתפו המונים – יהודים ולא יהודים, דתיים וחילונים, מגובשים לטובת מטרה אחת נעלה; וביום שלישי לפני כשבועיים התקיימה בוושינגטון עצרת הזדהות עם ישראל. האירוע זכה להשתתפות שיא של כ-290 אלף יהודים ושאינם יהודים, ולכיסוי תקשורתי נרחב.