ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)ישנם חרדים וחילונים המעזים לפגוש האחד את השני, להסתכל בעיניים ולראות שלא מדובר בהכרח בסטראוטיפ שבנו לעצמם במשך שנים. נכון, הם מגיעים כדי לחלוק זה על זה ולדון בקונפליקטים- אבל על הדרך נוצרת קרבה אמתית
בימי תשעת הימים, אור לט' באב, אנחנו עושים קצת "חושבים" וכואב לומר, לא נראה שהתקדמנו כל כך עם עניין שנאת החינם. יוזמות שונות בדרך מנסות לאחד בין ה"נצים", לקדם שיח מכבד ונותנות תקווה לבאות. יש מי שהחליטו שלא לשים את המחלוקות בצד- אלא על השולחן, להסכים שלא להסכים, אך להכיר. מיזם "פלוגתא", פונה למובילי קהילות חרדיות וחילוניות ומציע להם להיפגש, לדון ולחלוק זה עם זה וזה על זה.
את פלוגתא יזמה קבוצה מעורבת של חרדים, דתיים וחילונים, שפעלו יחד בפרויקטים שונים ב"יוזמת אורות" ומתוך כך הבינו שיש אפשרות לחיים ויצירה משותפת.
דניאל קנדלר, מנהל פלוגתא, מתאר: "לפני כמה שנים, כשהסיפור של החרדים צף, עם העלייה של יאיר לפיד, החרדים בבית שמש וכו', ניתחנו מה עזר לנו בינינו, הקבוצה המעורבת הזו, לייצר את החיים המשותפים האלה- למרות שהיינו עם המון אי-הסכמות, הצלחנו לייצר חיים משותפים דווקא מתוך המחלוקת. הרגשנו שצריך לצאת עם הדבר הזה החוצה והקמנו את פלוגתא".
בפלוגתא מחברים בין מובילים מהקהילה החילונית לדתית/חרדית באזורים בהם נמצא קונפליקט בין הקהילות ומלווים את הקשר ביניהם. השניים יוצרים מרחב משותף שבפלוגתא מכנים "מקום לחלוק", שם כל אחד מהם מזמין את הקהלים שלו, והקבוצה ההטרוגנית הזו נפגשת מספר פעמים, דנה בנושאים מסוימים ולעתים לומדת יחד, מתוך עניין לייצר מרחב בו כולם מרגישים שייכות, מקום שחולקים אותו אבל גם מקום להיות בו במחלוקת.
לחרדים לא מפריע להיפגש עם חילונים?
"בהתחלה זה יותר קשה, אבל החרדים מבינים את הערך שבזה. אנחנו מאפשרים מוטיבציות שונות. נכון, יש דתיים שבאים עם מוטיבציה להחזרה בתשובה, אבל בסוף באים גם חילונים עם מוטיבציה להפוך את החרדי ליותר פלורליסט. זה מתחיל ממוטיבציה של לשנות את האחר ובשלב מתקדם יותר של התהליך היא הופכת למוטיבציה של במקום לשנות- להשתנות, להיות יותר להיות אני, יותר מחובר ליהדות, לגבש את הזהות שלי טוב יותר".
"יש דתיים שבאים עם מוטיבציה להחזרה בתשובה, אבל בסוף באים גם חילונים עם מוטיבציה להפוך את החרדי ליותר פלורליסט. בהמשך זה הופך למוטיבציה של במקום לשנות- להשתנות"
"שאלו – למה להיפגש עם חילונים אם לא כדי להחזיר בתשובה?"
הרב יהודה דרורי, חרדי מבני ברק, מספר על מה שהניע אותו להצטרף למיזם: "בתקופת בחירות לפני מספר שנים היו מפלגות שהמצע שלהן היה "נגד"- נגד הדת, נגד היהדות, נגד חרדים. שוחחתי על זה עם חברים, וזה כאב לנו, למה הם לא מבינים אותנו? ואז הבנו- כל עוד אנחנו מנהלים את השיח הזה בינינו לא עשינו עם זה כלום. צריך לנהל אותו עם אנשים שחולקים עלינו בתפיסות העולם. כאדם חרדי שחי בעולם יהודי עם יהודים שתופסים את היהדות בצורה שונה ויודע שיש לזה השלכה על איך כל אחד מאיתנו חי את החיים- היה לי חשוב לפגוש את האנשים האחרים גם כדי להבין אותם יותר אבל גם כדי לחלוק עליהם. פשוט לדבר עם אנשים שחולקים איתי את אותה התורה, גם אם לא את אותה תפיסה לגביה".
הצטרפותו של דרורי לפלוגתא איננה מובנת מאליה. המשיכה שלו לעניין ברורה, שכן אביו, הרב חיים אריה דרורי זצ"ל עמד בראש ארגון "אל המקורות" שעסק בהבאת ערכי היהדות לכלל הקהלים, אבל 'להפיץ את הבשורה' היה קצת יותר מורכב: "בהתחלה כשהבאתי את הרעיון הזה פנימה למגזר- היו המון הרמות גבה. היו הרבה שאמרו- "למה לפגוש אותם ולדבר איתם אם אני לא יודע שאני פוגש אותם בשביל להחזיר אותם בתשובה?". אברך אחד מאוד התלבט האם להגיע והתייעץ עם אחד מהרבנים הנחשבים בציבור החרדי האם הוא יכול ללכת ולפגוש חילונים אם הוא יכול בזמן הזה ללמוד תורה. הרב אמר לו שבעולם שלנו אין אמצע- יש או קידוש ה' או חילול ה'. ככל שאנשים שומרי תורה ומצוות מזוהים עם התורה ויש עליהם ביקורת- על הצבא, לימודי ליב"ה, או כל דבר, ויש המון ביקורת על העולם החרדי, זה מצב של חילול ה'. אם תאמר- 'אוקיי, אז הוא חושב עלי. למה לי לשנות את המחשבה שלו?'- זה כמו שתגיד שלא מפריע לך ששם שמיים מתחלל. אם תשב עם מישהו- והוא לא צריך להסכים איתך, אבל התוצאה הכי גדולה תהיה שהוא יבין אותך- זה כבר קידוש ה'. האברך אכן הלך למפגש, והיום הוא אחד המובילים של פלוגתא. היום יש יותר הבנה שאנחנו חולקים את אותה מדינה ואת אותה יהדות ואם אתה רוצה להשמיע קול אתה צריך לשמוע קול, זה צריך לבוא ביחד. אי אפשר להמשיך ולדון עם עצמי על האחר, גם אם אני נמצא בקצה השני. אם הוא מפריע לי אני חייב להיפגש איתו".
יש גם דיונים בין הדתיים והחרדים או שהם נחשבים כ'אותו צד' אצלכם?
"יש. זה לא נחשב באופן טבעי אותו צד", אומר יהודה. "אם, לדוגמא, נעשה מפגש על צבא אז זה ממש לא אותו צד. לפעמים זו ממש מחלוקת קשה, לפעמים אפילו הצד החילוני מגלה הבנה אבל הצד הדתי אומר מבחינתו- 'מה זאת אומרת אתם הולכים ללמוד? צבא זו מלחמת קודש'. אבל, יש באמת תכנים, כמו בנוגע ליחס לשבת, שנשמע את החרדים והדתיים מדברים פחות או יותר באותה השפה".
יהודה משתף בכך שהמפגשים עם הציבור החילוני גרמו לו להבין שמעבר לחשיבות של הכרת הצד השני, השמעת עמדותיך והקשבה לשלו, הם גרמו לציבור החרדי להבין יותר טוב את העמדה שלהם-עצמם: "אדם חרדי שומר תורה ומצוות שמקפיד על קלה כחמורה ובקיא בפרטי ההלכות- הרבה פעמים לא שאל את עצמו מה המשמעות של מה שהוא עושה, ופתאום אתה מוצא את עצמך מבין מה המשמעות של מה שאתה מקיים, מה המהות, כי כשאתה צריך להסביר למישהו אחר אתה מחדד לעצמך את הנושא הזה. זה משהו שחשוב לנו- בין אם נעשה את זה עצמאית או על ידי מפגש עם אחרים- לשים לעצמנו מראה על מה אנחנו עושים ולמה".
"אנחנו חולקים את אותה מדינה ואותה יהדות ואם אתה רוצה להשמיע קול אתה צריך לשמוע קול, אי אפשר לדון עם עצמי על האחר, אם הוא מפריע לי אני חייב להיפגש איתו"
"הבנתי שהחרדים הם לא מקשה אחת"
עמית ברנע, מובילה גם היא מפגשים בפלוגתא עוד מתחילת המיזם, אבל מן העבר השני- חילונית ושמאלנית מיפו שגדלה במשפחה שבזמנו מאוד התחברה לקו מפלגת "שינוי". היא מספרת שבעקבות ויכוח בפייסבוק עם אדם דתי לאומי ימני שלמד איתה חינוך וגרם לה להשתאות כיצד איש חינוך אומר דברים אלימים כמו- 'צריך להרביץ לכל השמאלנים', היא התקשרה לאותו אדם והם דיברו במשך שעה, בה כל אחד מהם ראה את הצד של האחר, והיה מוכן קצת לקבל את השני. בעקבות התהליך הזה היא הצטרפה לפלוגתא: "לא עניין אותי להתווכח על ימין או שמאל אלא להעביר מסר שהדעות שלנו שונות אבל הדה-לגיטימציה שאנחנו עושים זה לזה לא מאפשרת לנו לחיות יחד. מרגע שנכנסתי לפלוגתא זה הפסיק להיות פוליטי והפך למשהו שיותר מחובר לחיים המשותפים שלנו ברמה האזרחית- שמירת שבת במרחב הציבורי, הפרדת דת ומדינה וכו'. מה שעניין אותי במפגשים זה בעיקר לנסות להבין את נקודת המפגש שלנו. אני יודעת על מה אנחנו יכולים להתווכח, אבל מעניין אותי איפה הנקודות בהן נצליח להגיע להסכמה. עד איפה אנחנו יכולים להגיע שלשני הצדדים יהיה נוח, לא בכפייה אלא בהסכמה, או כמה סבלנות יש לנו לשונות בינינו".
פעמים רבות נשים חילוניות נחלצות לעזרתן של הנשים החרדיות בענייני מעמד האישה. באחד ממפגשי פלוגתא בין חילונים לחרדים בנושא, הבינה עמית שהיא לא יכולה להיאבק כפמיניסטית עבור אישה חרדית: "הבנתי שהמשקפיים של הפמיניזם שלי הם לא המשקפיים שמתאימים לאישה החרדית. כל ההסתכלות אחרת. הבנתי שבזה שאני אאבק על פמיניזם בתוך העולם החרדי אני בעצם חוטאת לפמיניזם שאני מאמינה בו, כי אני אעשה את זה בעיקר בכפיה. הבנתי שפמיניזם לא יכול להיות כפוי על המגזר החרדי, זה חייב להיות בתוכו. הדיון שלי הוא רק על איפה אני מרגישה שזה מדיר אותי, אני לא יכולה לדבר בשם אישה חרדית. הגעתי מתוך נקודה שאני חושבת מה מרגישה ועוברת אישה חרדית, והייתי צריכה לעבור תהליך ארוך בפלוגתא כדי להבין שזה אחרת, למרות שגם על ענייני פמיניזם אני והיא מסכימות הרבה יותר ממה שנדמה לך. ובאמת אחת התובנות שלי בפלוגתא היא שבסופו של דבר הערכים שלנו יכולים להיות מאוד משותפים. מה שמשנה הם סדרי העדיפויות שלהם".
התקרבת ליהדות ולדת מאז שאת בפלוגתא?
"התקרבתי לדת במובן של ההיכרות, של המפגש והחקירה, אבל אני לא מרגישה שאני מאמינה באלוקים, אז מתוקף זה הרבה דברים שקשורים לדת לא רלוונטיים אלי, אני לא שומרת מצוות. מאז שאני בפלוגתא אני צמה בט' באב, בגלל ההיבט הערכי שבזה, לא בהיבט דתי בכלל, אני לא צמה ביום כיפור. המסר שלי הוא שאני מוכנה להיות חלק גם כשזה לא "כיף" לי".
ברנע מסכמת: "הדבר הכי משמעותי בעייני בחוויה שלי בפלוגתא הוא ההיכרות עם המגוון העצום. אי אפשר להסתכל על כל החרדים כמקשה אחת, כמו שאי אפשר להסתכל על כל החילונים כמקשה אחת".
