פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מאז ומתמיד, הילכו קוסמים קסמים על בני אדם. ניחוש וכישוף, הוצאת שפנים מהכובע, חיתוך אדם לשניים והחייאתו מחדש, טלפתיה ולהטוטי ידיים. כל אלה מהנים את הצופים ושובים את ליבם.
לא כן בעולמה של תורה. בבואה לדבר בהבדלת ישראל מן העמים, מצווה אותנו תורה (דברים יח, יד): "כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ. וְאַתָּה – לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ!". הם בשלהם, ואנו – בשלנו. ועוד ציוותה (ויקרא יט, כו): "לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ".
התבוננות בדברי חכמים, ראשונים כאחרונים, מלמדת שלמרות דימויו, זוכה בלעם להערכה מורכבת. מצד אחד, "בלעם הרשע", דגם ואב טיפוס לכל הרשעים שאין להם חלק לעולם הבא. מצד שני, זוכה בלק לתואר ייחודי, "נביא", שאין שני לו באומות העולם, עד כדי כך שחכמים הראשונים עושים השוואה בינו לבין משה רבנו, 'אדון הנביאים': "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", אמרו חכמים: "בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם, לומר: אילו היה לנו נביא כמשה, היינו עובדים להקב"ה. ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור".
חכמים הראשונים (סנהדרין קו, ע"א) עמדו על שנִיות זו בתיאור דמותו של המקלל הלאומי, וכדרכם ביקשו לעשות סינתזה בין שתי המסורות: "קוסם? נביא הוא! אמר רבי יוחנן: בתחילה נביא ולבסוף קוסם".
לשיטת רבי יוחנן, בלעם עשה "הסבה מקצועית". לצד ה"רילוקיישן", המיקום מחדש, ממואב למדיין, בדרכו ל"הר הקסמים" שממנו צפה על עם ישראל, המיר בלעם גם את זהותו. בתחילה נביא, ולסוף – קוסם.
בלעם מופיע לעינינו כנואם רב-אמן, השובה את לב קהלו בשירה נבואית נפלאה, רוויית דימויים עשירים, שחי וצומח, היסטוריה ומראות טבע מופלאים שזורים בה במחרוזת נפלאה: "הן עַם כלביא יקום, וכארי יתנשא", "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע ה', כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם".
תמונה פסטורלית שמבין בתי השיר שלה יכול אתה לצפות במֵי הנחל השוקטים ולהריח את ניחוחם המשכר של ה"אהלים", כל מיני בשמים, ולצדם רעש וצלצולים, מחזה אימה: "לא ישכב עד יאכל טרף, ודם חללים ישתה!".
כדמגוג מנוסה, לא שוכח בלעם ה"קוסם" גם להחניף מדי פעם לקהל שומעיו ("מה טבו אהליך", "ה' אלקיו עמו" ועוד).
אכן, בשונה מחז"ל, שהצמידו לבלעם שם תואר אחד: "בלעם הרשע", שם שמבטא את הרוע שהיה בלב "המקלל הלאומי", בתארו את סופו, מצמיד המקרא (יהושע יג, כב) לנביא האומות כינוי שונה לחלוטין: "וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם".
כינוי זה, לא זכה בו בלעם מן ההפקר. בתארו את שלוחי בלק הבאים לגייס את בלעם למשימה, מדגיש הכתוב (במדבר כב, ז): "וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק". גם שירת בלעם סובבת את הקסמים, בתארה את הברכה השלישית שבה בלעם "לא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים".
ועדיין קשה: לפי פשט הכתובים, שלוחי בלק הביאו "קסמים" לבלעם: "וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם, ויבואו אל בלעם". וכי הקוסם הגדול זקוק לקסמיהם?
מקצתם, כגון רש"י ורשב"ם (בעקבות חז"ל), מפרשים שהזקנים הביאו לבלעם את הקסמים כדי שלא ייפטר בתירוץ ש"אין כלי תשמישו עמו". לעומתם, מביא האבן עזרא את דברי "ר' שמואל הנגיד הספרדי", שפירש "וקסמים בידם" – דְמֵי הקסמים". כבעל מקצוע מנוסה וממולח, ידע בלעם – וכך במיוחד תאב ממון כמוהו – שלאחר סיום העבודה יוכל לשכוח מתשלום שכרו. לפיכך, לא הסכים לפצות פיו קודם שקיבל שכר טרחתו מראש. האבן עזרא מוסיף פירוש משלו: בלק שלח לבלעם את הקולגות שלו, קוסמים מקצועיים, כדי שלא יוכל להיפטר ולומר להם, כדרך בעלי מלאכה, "תבוא מחר", בתואנה ש"אין זו שעה" ראויה לעשיית קסמים.
בין כך ובין כך, בלעם עצמו נאלץ להודות ובקול גדול, תוך הדגשת ההבדל שבין ישראל לעמים: "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל! כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵ-ל". וכפירוש החזקוני: כשמדובר בעם ישראל, הקסמים אינם פועלים את פעולתם. דבר ה', הוא ורק הוא, קובע "ואין שום קסם מועיל בישראל לקללם".
קללה שביקשו בלק ובלעם כי תיזכר לדיראון עולם, נתהפכה והייתה לברכת תמיד, שעמה פותח כל יהודי את יומו: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל!".
(בלק תשעט)
