הברכה והראש

חז"ל מתארים את המצב של עם ישראל לפני נס קריעת ים סוף באופנים שונים. אחד מהם הוא התפצלותם של ישראל הנרדפים לארבע קבוצות: "תניא ארבע כתות נעשו לאבותינו על הים: אחת אומרת: ניפול לים, ואחת אומרת: נחזור למצרים, ואחת אומרת: נעשה עמהם מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדן". הקבוצות הללו היו רבות ומתווכחות כשכל אחת מתבצרת בעמדתה. בימים ההם בזמן הזה. בעם ישראל תמיד היו תנועות ומחלוקות ומאז הקמת מדינת ישראל גם מפלגות רבות. כל אחת מאמינה שדרכה תושיע את ישראל ודרכה של חברתה תחריב אותה. מי צודק? הטיעונים של כל קבוצה מקשים עלינו לזהות מי הוא המדבר בשם האינטרסים האישיים באצטלה של דאגה לעם היהודי ומי הוא המדבר בשם האינטרסים הלאומיים מתוך דאגה אמיתית לזהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל.

באחת ההזדמנויות סיפר לי סבי סיפור: פעם איש חכם יצא עם משרתו למסע ארוך. בדרכו, ממש לעת ערב, הוא מגיע לכפר אחד שבו לא אהבו עוברי אורח ולא הצטיינו בהכנסת אורחים. הוא ביקש ללון שם, אבל אף אחד לא הסכים לפתוח לו את דלת ביתו והוא נאלץ ללון בחוץ. בבוקר, לפני שעזב את הכפר, בירך אותם בברכה: "יהי רצון שכל אחד מכם בכפר יהיה לראש". המשיכו בדרכם והגיעו לכפר אחר, והפעם אנשי המקום היו צדיקים ומכניסי אורחים גדולים שפתחו בפניהם את כל הדלתות. בבוקר, לאחר שאכלו את ארוחת הבוקר, האיש החכם בירך את אנשי הכפר ואמר להם: "יהי רצון שבכפר שלכם יהיה ראש אחד בלבד". הפעם, המשרת העז לשאול: "כיצד זה את האנשים הרעים בירכת בברכה גדולה ואת האנשים הצדיקים והטובים בירכת בברכה קטנה?", השיב לו: "הברכה הראשונה לא הייתה ברכה אלא קללה; כאשר כל אחד חושב שהוא הראש חייהם אינם חיים וכל היום הם מתקוטטים זה עם זה. אבל את הכפר השני בירכתי בברכה גדולה – זו ברכה גדולה לכפר שיש לו ראש אחד והם מכבדים זה את זה". יש בכוחו של המנהיג להוביל את אנשי כפרו למחוזות טובים.

הקהילה היהודית האתיופית שימשה לנו מופת של צדקה, חסד וסולידריות שראוי ללמוד מהם. הקהילה, ולא המדינה שבתוכה הם חיו, העניקה להם את זהותם היהודית. הקהילה היהודית הייתה מפוזרת ומפורדת בכפרים קטנים. אופי הקהילה שונה מכפר לכפר. מנהיגיה הרוחניים, הקסים, אף הם – לכל אחד יש את דרכי ההנהגה שלו. שאלת הגיור וטקסי המעבר וההרחקה, בדרישות הכניסה לתוכה ובאופני ההוצאה ממנה נקבעו על פי הקס המקומי. ובכלל, בכל נושא הליך הגיור – האמונה היא הדבר המכונן בעולמם, קבלת המצוות אינה מעכבת. חרף זאת, כפי שזה עולה מדבריהם של הקסים, נהגו תמיד אחר הוראותיו והנהגותיו של הקס המקומי. אפילו קס הקסים המגיע לכפר אחר נוהג על פי הוראותיו של הקס המקומי. בבסיס התפיסה התיאולוגית האתיופית עומד רעיון האמון ההדדי המאפשר ערוצים שונים לעבודת ה'. בבסיס המסורת האתיופית שורר קשר טבעי בין מידות מוסריות לאמינות משפטית הלכתית.

ההלכות הללו, שעדיין היו קיימות בתוך הקהילה האתיופית עד לכניסה לארץ, משקפות למעשה את ההלכה הקדומה. כך מובא בתלמוד הבבלי: "במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת. במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב". בעצם ההלכה מעולם לא הייתה אחידה – הלכות כשרות והלכות הגיור היו שונות ממקום למקום ורבים הם המקומות בגמרא המאשרים מציאות פלורליסטית זאת. אולי הביטוי הידוע ביותר לכך בשפה הארמית הוא "נהרא נהרא ופשטיה" – "נהר נהר ומסלולו", לכל נהר מסלול זרימה משלו ואין בכך הפרעה למסלול זרימתו של הנהר האחר. ביטוי זה להעניק לגיטימציה למנהגים שונים בהלכה היהודית. וכך, באופן מעורר הערצה, היהדות האתיופית הצליחה לאחד את הקהילות השונות והמגוונות לקהילה אחת גדולה.

במדינת ישראל האדם המאמין נמצא במעגלים חברתיים נוספים מלבד מקום מגוריו, סוג הזרם שחי בתוכו ועוד. המסורת האתיופית המשקפת את ההלכה הקדומה מחייבת אותנו לשאול – האם שיוך האדם לרב נקבע על פי הקהילה שאליה הוא שייך בשכונת מגוריו? ממה נובעת סמכותו של הרב; האם מכוח הקהל, מידיעותיו התורניות או ממידותיו הטובות? מה קובע את שיוכו של אדם לרב, כתובת המגורים או בית הכנסת בו הוא מתפלל או קריטריון אחר? ואיך בסוף מצליחים להכניס את כולם תחת ראש אחד – הרבנות הראשית? במדרש שאיתו פתחנו ממשיכים ואומרים חז"ל שמשה רבינו היה הראש של כולם בכך שהוא ידע להשיב לכל אחד בשפה שלו. כך הוא הצליח להוביל את עם ישראל בהליכתו המורכבת והמפותלת על כל המשברים שבו לאורך מסעו במדבר. משה רבינו, העניו מכל אדם על פני האדמה, ידע להיות הראש ולהרגיש כלום.

(בשלח תשפ"ב)