הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)על אף שחייו של יוסף היו בסכנה פעמים רבות, זכה יוסף בהמשך חייו לעדנה ואריכות ימים. הכתוב מעיד, שזכה לראות בני שלשים מבניו ובתוכם את בני מכיר בן מנשה. רבנו בחיי בראשית (נ,כג) סבור, שבני מכיר הוזכרו כבר בספר בראשית כדי להדגיש מטרה נוספת: "ומה שהוצרך להזכיר 'בני מכיר', שהוא גלעד בן מכיר בן מנשה, זקנן של בנות צלפחד, כדי להורות כי יוסף הצדיק גידל בביתו צדיקים, שמהם יצאו בנות צלפחד שהיו חכמות וצדקניות שבדור".
עוד בחייו של יוסף רמז הכתוב על צאצאיו, העתידים לצאת ממנו ובתוכם בנות צלפחד, שהיו חכמות וצדקניות שבדור. יוסף שהורד משכם למצרים דאג לבקש בצוואה מיוחדת, שעצמותיו ייקברו בארץ ישראל. המבצע החל ביציאת מצרים: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ", ובהמשך על ידי צאצאיו באמצעות יהושע (שבט אפרים), הושלם המבצע: "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף… קָבְרוּ בִשְׁכֶם". יוסף הוא הראשון מבניו של יעקב, שחלם עוד במצרים על השיבה לארץ ישראל. חלומו התגשם בהבאת עצמותיו לארץ. ארונו של יוסף שהתלווה למסע של העם במדבר סימל יותר מכל את חיבתו המיוחדת של יוסף לארץ.
בנות צלפחד היו נועזות, אבל ללא תשתית ערכית של אהבת הארץ וחיבתה, שספגו בביתן – לא היו מעיזות לבקש. הוכחה לכך ניתן גם להביא מתוך פרשתנו. כאשר התורה מציינת את ייחוסן של הבנות היא מפרטת עד ליוסף עצמו: "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף". ברגע שהן עומדות לפני משה ומבקשות נחלה מזכיר הכתוב את יוסף וכך אומר רש"י על אתר: "למשפחת מנשה בן יוסף – למה נאמר, והלא כבר נאמר בן מנשה, אלא לומר לך יוסף חבב את הארץ, שנאמר: והעליתם את עצמותי וגו', ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר: תנה לנו אחוזה". יש להניח, שארונו של יוסף היה מקור השראה לתביעתן של בנות צלפחד, שאינן מבקשות נדל"ן אלא תובעות קשר לארץ ישראל באמצעות נחלה, כפי שביקש יוסף לפני מותו. כך ניתן גם לדייק מהאווירה של השיח שהיה בינן לבין ההנהגה הרוחנית. הן עשו זאת בענייניות וללא רגשנות מיוחדת. הן לא בכו, לא הצטדקו, לא התחננו, לא ניסו לעורר על עצמן רחמים ולא תקפו אף אחד. הן חששו שסיכויי ההצלחה נמוכים, שכן רק הבנים יורשים, אך החיבה ואהבה לארץ ישראל גברה על המחסומים ועל הפחדים. מן הסתם ליווה את הבנות חשש מהשפלה מצד המנהיגות הרוחנית או דחייה על הסף, ואולי אף ביקורת על עצם הבקשה. בעטיין של חששות אלו קשה להתגבר ולייצר גישה פרואקטיבית שמטרתה שינוי. יתכן והעמידה במשימה שכזו דרשה תמיכה רחבה יותר ושמא מכאן דייקו חז"ל, שהן לא היו לבד אלא נתמכו בנשות ישראל, ובלשון המדרש (במדבר רבא פרשת פנחס פרשה כא):
"וכן במרגלים שהוציאו דבה… שאמרו לא נוכל לעלות אבל הנשים לא היו עמהם בעצה שכתוב למעלה מן הפרשה כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה איש ולא אשה על מה שלא רצו ליכנס לארץ אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ".
המדרש סבור שקהילת הנשים נרתמה בשל חיבה יתירה שהיתה להן לארץ ישראל ולא נרתעו מכיבושה. בנות "צל – פחד" שספגו את מורשת יוסף והביטו על ארונו שנישא במדבר, הצליחו להטמיע מסירות זו בקרב כל הנשים, לסלק את הפחד ולגייס את תמיכתן שאפשרה להן את עמידתן בפני המנהיגות הרוחנית.
(פנחס תשעט)
