אחד מהנסיונות המרכזים של יוסף הוא השהות בבית פוטיפר. אשת פוטיפר תופסת בבגדיו ומיד הוא נס החוצה. חז"ל מסבירים שיוסף שאב כוחות נפש מאביו:
"באותה שעה באה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך, שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות? " (סוטה לו ע"ב).
יוסף רואה את דמות דיוקנו של אביו המזהירו מההשלכות החמורות שעלולות להתרחש בעטיו של החטא. אולם במדרש אחר הניסוח שונה במקצת: "שראה דמות דיוקנו של אביו והפיל עצמו בקרקע" (תנחומא וישב,ט). לפי מדרש זה, בראותו את דמות דיוקנו של אביו, נרתע יוסף מהחטא עצמו, ולא מפאת הנזק התדמיתי שעלול להיות לו בעתיד. עצם החוויה במפגש עם דמות האב גרמה ליוסף לפרוש מיידית מהחטא.
בירושלמי מצטרפת גם דמותה של אמו רחל: "אמר רבי אבין אף איקונין של רחל ראה" (הוריות ב,ה). מדרש זה מלמד אותנו עד כמה עוצמת ההשפעה של ההורים ניכרת בדמות דיוקנם. החינוך שנטמע במהלך השנים מלווה את האדם במהלך חייו. חותמו של יעקב טבוע חזק בדמותו של יוסף, כך שמצפונו מונעו מהחטא. על אף שבנימין היה בן הזקונים, הקשר של יעקב עם יוסף היה חזק יותר – "אלה תולדות יעקב יוסף, שהיו פני יוסף דומין ליעקב". לא רק דמיון חיצוני אלא מן הסתם תכונות נפשיות משותפות. הדמיון שהיה קיים בין יעקב ליוסף הצמיח קשר מיוחד ביניהם.
נראה לפרש את חז"ל, שייתכן שלא מדובר בהתגלות האב אל הבן אלא הפוך, יוסף הוא זה שיוזם ומעלה את דמותו של אביו, ושואל את עצמו את השאלה המתבקשת: "כיצד אבא היה נוהג במצב הזה"? זו השאלה שגרמה ליוסף לנוס מהבית ולהציל את עצמו מהחטא. אפשר להוסיף ולומר שחכמים ביקשו ללמדנו, שאם אדם רואה בדמות עצמו את דמות דיוקן אביו ואת כל שלשלת הדורות שלפניו, מובטח הוא לו שלא ייכשל בעבירה.
ההצלחה הגדולה בחינוך תהיה, כאשר דמות דיוקנם של ההורים תתלווה במהלך החיים הסוערים של ילדיהם. כאשר ברגעי ההכרעה ישאלו את עצמם: "מה היו ההורים שלי עושים בסיטואציה כזו"? זו תהיה זכות גדולה להורים, שהשפעתן מן הסתם ניכרת בכל צעד ושעל של ילדיהם לאורך ימים ושנים.
(וישב תשפ"א)