מדירת קבע לדירת ארעי

חג הסוכות הוא ריצה למרחקים קצרים. בניגוד לריצת המרתון, המאפיינת את ההיסטוריה היהודית, מתפרשת על פני ארצות וימים, ומתמשכת אלפי שנים, חג הסוכות הוא ריצת מאה מטר.
האימון וההכנה אורכים זמן רב. במשך ימים אנו עמלים על בניית הסוכה, קישוטה והידורה. כמה שעות – והמהדרין מן המהדרין, שבועות – טורחים ומשקיעים אנו בברירת המובחר שבארבעת המינים. שיהיו ההדסים משולשים כהלכה. שיהא הלולב ישר כסרגל. והאתרוג, אותו "יהלום שבכתר", שיהא נקי ומהודר, עם "חגורה-גארטעל" ועם פיטם, בלתי מורכב, בלי פגימה ובלי סדק, בלי נקודות שחורות ובלי "בלעטלאך"-עלים. והכל לטווח קצר. שבעה ימים – הא ותו לא.
"דירת הארעי", כמו גם עָלֶיה של הערבה, ההולכים וקמלים במהירות שיא, וחוד הלולב הממהר להתייבש ולהיפתח בכל רגע, נועדו להזכיר לנו כי אותה תעשייה משגשגת של "סוכה לנצח", שמוכרים ממולחים וסוחרים זריזים מבקשים למכור לנו, אינה אלא בדיה, מקסם שווא, ונוגדת בעליל את עולמה של מורשת ישראל.
אדם מישראל לעולם אינו חותם קבע. החיים בעולם הזה אינם נצח, אלא טרקלין לעולם הבא, המְתָּנָה קצרה בפרוזדור לפני ישיבת הקבע בטרקלין. גם הרכוש המצטבר, נערם והולך בבתינו ובמחסנינו, בעליית הגג ובחשבונות הבנק , במניות ובאגרות החוב, אינו אלא ענן חולף, והיה כאבק פורח, כרוח נושבת וכחלום יעוף.
בעקבות חכמים הראשונים, מדגיש גם בעל ה"כלי יקר", ר' אפרים איש לונטשיץ, את יסוד הארעיות כאחד ממסריו העיקריים והחשובים של החג. אותה אמירה של "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", נועדה להזכיר לכל מי שחושב שהוא "אזרח" בעולם הזה, בעל רישיון לישיבת קבע, שאינו אלא גֵר לשעה. אולי אין הוא שב"ח-שוהה בלתי חוקי, אבל בהחלט תושב ארעי, שתוקף הדרכון שלו עומד לפוג בכל רגע, וצריך חידוש מתמיד. ביקורת הגבולות ניצבת הכן, והעומד על המשמר פוקד על האדם "עצור!". צֵא משגרת יומך, עצור את מרוץ החיים המטורף, והסתכל מסביבך. לכן מצווה תורה על כל אדם מישראל שינדוד מביתו לדירת עראי. שלא יגבה לבו ולא ירום לבבו. ולא ילך בגדולות ובנפלאות ממנו.
בעל ה"שפת אמת" חידד מסר זה. למרבה האבסורד, היציאה מחיקו החמים של הבית אל הרוחות הנושבות בדפנות הסוכה והישיבה תחת הסכך שבין ענפיו נגלים כוכבי השמים, נועדה לחזק את מידת הביטחון, לא להחלישה. אותה תוכנית גירוש, של "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי" – נועדה להרגיל את האדם שלא ישים מבטחו בנכסים חומריים.
תוכנית התנתקות גדולה זו מן ה"בית" והחומר, אינה רק פרי מהלך יחצ"ני, שנהגה במוחם של יועצי תקשורת. אין זו גם עצה פרגמאטית, של כוננות לשעת חירום, כורח השעה.
ביציאה זו מן הבית לחוץ, גלום מסר ערכי ומוסרי. אין זו רק בעיטה במטריאליזם, בחינת "סור מרע", אלא גם, ובעיקר, "עשה טוב". יציאה אל הטבע, התמקדות בחיי הרוח, וחובת התבוננות בעולם שבחוץ.
בחג הסוכות אין אדם מישראל נוהג מנהג אנשי ציבור בימינו, אלא מתרחק הימנו. אין הוא "עושה לביתו", תוך השלת כל אחריות מעל כתפיו, אלא עושה למען החברה שבה הוא חי, למען העולם שמטוּבוֹ הוא ניזון וכלפיו הוא חב חובת זהירות, אחריות ושמירה.
גם העיתוי אינו מקרי: חג האסיף. דווקא בשעה שפירותיך אסופים, שערמות הפרי מזהירות ונוצצות בשדותיך, ולבך נמלא תחושת גאווה ושובע, דווקא אז עליך לצאת מביתך-מבצרך ולהיכנס לדירת ארעי שדופנותיה מתנפנפות ברוח וסככה מחשב לעוף ולחלוף עם הרוח. רק אם יפנים אדם כי עושרו ורווחתו הם זמניים, יוכל להיות נדיב כלפי ה"אחר", ובמיוחד כלפי העני והגר, היתום והאלמנה.
אכן, ההתנתקות מדירת הקבע, או מן האדמה, אינה התנתקות לשמה, בריחה מ…, אלא בריחה אל…
אדם מישראל, יוצא מבית הקבע שלו, שבו הוא ספון בכל ימות השנה, כדי שיוכל לפגוש גם את האנשים שחיים מסביב. מגוריו בדירת הארעי נועדו להזכיר לו שיש אנשים שחיים כל השנה בדירות ארעי טחובות, דחוקות, שלעתים אינן ראויות למגורי אדם.
ה"יציאה אל הטבע" אינה נעשית לשם הנאה, אלא לשם נטילת אחריות. עליו להזמין לסוכתו את ה"אושפיזין", להכניס לביתו-סוכתו אורחים, לשתף בשמחתו עניים ונכי רוח.
על הפסוק "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", אמרו חכמים ש"כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת". בסוכתו של הקב"ה, לא ניכר שוע בפני דל. הכל שווים בה. זוהי תורת השוויון והסולידאריות הגדולה של חג הסוכות, וזהו המסר הגדול שכל אחד מאתנו חייב לקחת עמו גם בהיכנסו חזרה מדירת הארעי לדירה של קבע.
תשע"א