קנאה, האם הפקנו לקח?

קנאת פנחס בפרשתנו פותחת את הדיון השנתי ההכרחי בנושא הקנאה לשם יתברך. נימוק שכל הכיתות בימי בית שני נאחזו בו כדי להצדיק את עמדתן… והסוף ידוע.
לשווא תחפשו צווי בתורה המצווה על 'קנאת קודש' מכל סוג. קנאת קודש אמיתית, זו הבוערת בליבו של האדם, גורמת לו לעשות מעשה ללא צווי. רישמו לפניכם, אם יהיה צווי לקנא, זו כבר לא תהיה קנאת קודש, משום שאי אפשר לצוות על קנאה.
יש אמנם קנאות רצויה וחיובית אבל היא אינה מומלצת באף דור. הדברים מאוד פשוטים ומזעזעים כאחד. לולא עדותו של השם יתברך, פנחס היה מוצא להורג כרוצח, נקודה. 'ברית שלום' הניתנת לפנחס לאחר המעשה נועדה לאפשר לו את שלוות הנפש לה הוא זקוק לאחר המעשה. הוא היה זקוק לברית כדי שיוכל לחיות בשלום עם עצמו ולא רק עם זולתו.
לא להתבלבל, על קנאה טהורה אפשר להעיד רק בדיעבד. את פנחס היו שופטים על פי מעשיו ולא על פי כוונתו. כיצד היה יכול לשכנע את בית הדין באשר לכוונתו? זו הסיבה שבגינה הוא זכה ל'איתרוג' אלוקי.
בדורנו אנו עדים לצערי לקנאה דומה ומסוכנת לא פחות. קנאה אמוציונאלית המתחזית להיות קנאת השם יתברך. זה עניין מסובך ביותר והוא אינו מדיד מכל בחינה. יותר מכך, אפילו האדם עצמו לא יכול להיות מודע למקור קנאתו, קל וחומר לסובבים אותו, יהיו אשר יהיו!
על אף שהמקנאים למיניהם נאחזים בתירוץ שהם מקנאים למשהו ולא למישהו, כיוצא מן הרשתות החברתיות בעיקר, וחלקם אפילו מסתמכים על מעשהו של פנחס – הם טועים בתרתי.
מצב 'חילול הקודש' בדורנו שונה בכל קנה מידה מן האירוע המקראי המתואר בפרשת פנחס. בפרשתנו, עמדו בצידו האחד של המשקל: עולם ההלכה היהודי, הנאמנות למשה, תוקפה של התורה שבע"פ, מנהיגותו של משה ומנהיגותם של הזקנים, תנועת מרי שהיתה מונעת חלילה כניסה לארץ, ועוד.
שנית, כל פרשת פנחס זוכה ל'איתרוג', להבנה ולהסכמה בדיעבד, רק בשל עדותו של הא-ל. יסוד זה, חסר היום ואף אחד מן הצדדים, נכון לעת עתה, לא יוכל לטעון ברצינות כי הא-ל נותן לו גיבוי מפורש לעמדתו. ההיפך הוא הנכון, 'האמת תהא נעדרת' במובן של "עדרים עדרים", כדברי הגמרא בנדון.
כל 'עדר', מחזיק רק בחלק מן האמת ורק 'התצריף' של כולנו יכול ליצור אמת אחת שלמה.
(פנחס תשעט)