עיר מקלט

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, אַרְצָה כְּנָעַן. וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים, עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם; וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ, מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט, מִגֹּאֵל; וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ, עַד-עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט" (במדבר, ל"ה, ט'- י"ב).
עם הכניסה לארץ, מצוּוה העם להקים ערי מקלט – מקום בטוח עבור רוצחים בשגגה, שם יהיו מוגנים מפני נקמת דם של קרובי הנרצחים.
כבסרט מתח, אני רואה בעיניי רוחי את הרגע בו מגלה אדם כי בשל טעות שעשה, התרחש אסון ונפשו של אחר (לעיתים מישהו שהוא מכיר) ניטלה ממנו ומן העולם. מתוך האימה וההלם, ולאחר שווידא שאין בידו לסייע להרוּג, עוזב הפוגע את המקום, רץ בוכה ומזועזע לביתו, מכניס לתרמילו לבנים מן המגירה וקצת כסף וחולצות להחלפה, מתעכב קמעה ומתלבט אם לקחת מזכרת מבת/ בן הזוג ומהילדים, אם לסור לבית הוריו מולידיו ולספר להם על הזוועה שהתרחשה, או להיעלם כך פתאום, להיתלש מחיי יקיריו ולגלוֹת אל העיר בעלת השם המוזר.
בעוד זמן קצר ייוודע הדבר לכולם. אולי אף ידווח במהדורת החדשות. הבשורה תגיע, אל מקום העבודה של האישה/ האח או אל בית הספר בו הילדים לומדים, וחייהם של רבים ישתנו לבלי הכר. "איזה סיוט! איזה סיוט!" מחשבות מציפות ומאיימות לפוצץ את מוחו של הרוצח בשגגה. "מדוע לא בדקתי היטב את פעילות המנוף, לאחר שתוקן וחזר לתפקוד פעיל?". "כיצד זה שגידור הבריכה לא היה הרמטי?". "סריקה אחת נוספת ברכב ההסעות, הייתה מונעת הכל". "איך שוכחים כדור בקנה? איך?". רץ או נוהג, מתקשה הבורח לראות את הדרך. לילה יורד והוא חש מאוים מכל צל או צליל פתאומי. הנה הם באים. זה הסוף. בפינת מקלט ישן, בתחתיתו של חדר מדרגות מצחין, הוא נרדם ומקיץ נבעת, משחזר שוב ושוב את הרגע בו המבנה קרס, את הזעקה שנשמעה ואת השקט הנורא שבא בעקבותיה. ליבו הולם וזרמי זיעה מכסים את גופו. "שיתפסו אותי". חולפת בראשו משאלה. "אין טעם לברוח".
בכי עז מטלטל את גופו, אך אינסטינקט הישרדותי קדמון, דוחף אותו להמשיך לנוע לשם ולבחור בחיים.
(מסעי תשעט)