אס.אמ.אס או חיים?

אם היו שואלים כל נהג ונהגת על הכביש מה הם מעדיפים – להישאר בחיים או לענות על ההודעה שקיבלו הרגע בטלפון, התשובה ברורה. אז למה כל כך הרבה נהגים בכבישים עסוקים בטלפון הנייד במקום להתמקד בהגעתם לביתם בשלום? התשובה היא, שברוב המקרים הכל מסתיים בשלום ולכן מופעלת אצלנו שיטת ה"סמוך" – לי זה לא יקרה.
פרשת מסעי עוסקת בדינם של רוצחים בשגגה, שנדרשים לנוס אל ערי המקלט. הדוגמא המובהקת לכך מובאת בספר דברים (יט,ה): "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת… פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ". יער הוא רשות משותפת לרבים, שם כל אחד יכול ללכת ולהסתובב ולכרות עצים. בשל כך נדרש מחוטב העצים להישמר ולהיזהר בעת עבודתו שלא יפגע באחר. חוטב העצים לא נזהר דיו והניח שהכול בסדר, אלא, שלמזלו הרע צירוף מקרים הוביל להרג של עובר אורח תמים שנקלע למקום. על אף שהרג בטעות – התורה מגדירה אותו רוצח. אות קלון זה מלווה אותו בכל עת וכך נאמר במשנה (שביעית י,ח): "רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני אמרו לו אעפ"כ יקבל מהם". גם בשעה שמשתחרר מעיר המקלט לאחר מות הכהן הגדול מוגדר בפרשתנו כרוצח (לה, כח): "וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ". כך גם בהמשך חייו כאזרח מהשורה ממשיך הוא לשאת את אות הקלון כפי שנפסק בשולחן ערוך אורח חיים (קכח, לה) ביחס לכוהנים: "כהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא יישא את כפיו, ואפילו עשה תשובה!".
מדוע נגזר עליו להיקרא 'רוצח' כל ימיו? הלא שגגה יצאה מתחת ידו! דומה שהסיבה לכך היא שהתורה דורשת מאיתנו לקחת אחריות בכל רגע שנכנסים אנו למציאות שעלולה לסכן את האחר. ההתעלמות מהאחריות נובעת מיהירות שגורמת לזילות בחיי אדם ועלולה להביא לתאונות שתחשבנה רציחה בשוגג. ישנן טעויות שעלולות לגרום למציאות טראגית עד כדי שאפילו הורים יגרמו למיתת ילדיהם. אדם יוצא לעבודתו ושוכח שבמושב האחורי יושב ילדו ברכב הנעול. מנתונים שפורסמו לאחרונה מתברר שלא מדובר בתופעה נדירה כל כך. המכנה המשותף לכל המקרים הוא היסח הדעת. שכחה או חוסר שימת לב מוגדרים כשגגה שבעטיה חייבים גלות.
עיר מקלט היתה קולטת גם באירועים שהורים הרגו בשוגג את ילדיהם. דוגמא לכך מובאת בירושלמי מכות (ב,ד) אודות הורה שישב על בנו בשגגה והרגו: "ישב לו על גבי מיטה ביום, ואין דרך התינוק להינתן על גבי מיטה ביום, גולה". הסיבה לכך היא שבטרם ישיבתו היה עליו לבדוק אם מונח שם התינוק. בימינו, ייתכן ונגדיר את השכחה של ילד ברכב כחמור יותר משוגג, שכן ניתן להתגבר על השכחה באמצעיים טכנולוגיים. כשם שהתורה מחמירה עם ההורג בשגגה ומגדירה אותו רוצח כך התורה אינה מוותרת על שיקום חייו. כדברי המדרש (דברים רבא ,ב,ל):" אמר ר' יוסי ברבי חנינא: 'אמר לו הקב"ה למשה: הזרח שמש לרוצח, ונתת לו מקלט שיגלה לשם, שלא יאבד בעוון הרציחה, כשם שהשמש הזה מאיר לעולם"'.
עיר מקלט היא גם הצלה וגם שיקום לאלו שרצחו בשגגה. ימי הקיץ הלוהטים דורשים מאיתנו ביתר שאת ריכוז. זאת ועוד, מוטלת עלינו החובה להפנים שאחיזה בהגה עלולה להביא לתוצאות טראגיות וחייו של אדם תמים עלולים להשתנות, וברגע אחד ייהפך להיות רוצח בשגגה.
(מסעי תשעט)