הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)סוליפסיזם היא גישה פילוסופית מוזרה למדי, לפיה רק אני קיים. כל היקום, העולם, האנשים, החיות והחפצים שסביבי – אינם אלא חלום ממושך שאני חולם, ולאף אחד מהם אין תודעה או רגשות משל עצמו. כשם שבחלום אני רואה אנשים וחיות שנראים אמיתיים, ולמעשה הם רק דימויים שיוצר התת-מודע שלי, כך לפי הסוליפסיזם קורה גם במציאות הרגילה. אין עוד מלבדי.
כמובן שכל אחד יכול להיות סוליפסיסט רק בפני עצמו, כי כל אחד יודע ישירות רק שהתודעה שלו אכן קיימת, אבל אין לאף אחד גישה לתודעות של אחרים. אני יכול להיות סוליפסיסט, אבל אם לאנשים אחרים יש באמת תודעה משלהם, הם יידעו מיד שאני טועה לגביהם ולא ייקחו אותי ברצינות. לכן מי שדוגל בסוליפסיזם לא יכול לעולם לשכנע אחרים בעמדתו (כי הם יודעים מיד שהוא טועה לגביהם), אבל מצד שני גם הם לא יוכלו לעולם לשכנע אותו שהם אכן קיימים.
אבל למה להתעסק בכלל ברעיון מוזר ולא אינטואיטיבי שכזה? התשובה היא שגם מצורת הסתכלות כזו על העולם אפשר ללמוד משהו.
אנחנו רגילים להסתכל על העולם כעל איזה מקום ענק ומשונה שהושלכנו אליו, כשאנו מנסים ללמוד להסתדר בו כמה שיותר טוב. אם ארכיב מדי פעם משקפיים סוליפסיסטיים, נקודת המבט שלי תשתנה לגמרי: פתאום העולם הוא לא סתם מקום זר, אלא יצירה של התת-מודע שלי. אני זה שבראתי אותו, גם אם לא בכוונה. ואם אני בראתי אותו, אז לכל דבר שקיים בו יש משמעות לגביי: כשם שהחלום מורכב כולו מחומרים שנמצאים בתת-מודע שלי, כך גם העולם. ממילא אני יכול ללמוד מתוכו על עצמי.
גישה כזו יכולה גם לשנות את היחס שלי לאנשים אחרים ולתופעות שונות. אין טעם להתעצבן על כל מיני דברים שהם אומרים ועושים, כי הם לא אויבים שלי – הם בסך הכל היבטים של התת-מודע שלי. אפילו האנשים הכי שונים ממני הם בעצם ביטוי לרצונות או מחשבות מודחקים שקיימים אצלי. במקום להילחם בהם בזעם, אפשר לנסות לחשוב מה קיים בתוכי שגרם להם להופיע בעולם שבראתי.
לא בריא להישאר עם משקפי הסוליפסיזם יותר מדי, שלא נבוא לזלזל באחרים חלילה. אבל מדי פעם זה תרגול טוב.
(מסעי תשעט)
