קראתי פעם ספר בדיוני, שבו חברה מסוימת פיתחה טכנולוגיה שאפשרה להם לצפות באירועים מהעבר, והתאכזבו לגלות שרבים מהאישים ההיסטוריים הדגולים לא נראו מרשימים כל כך במציאות כמו בציורים ובתיאורים שלהם: אחד היה נמוך, לשני היה קול צווחני, לשלישי היו שיניים עקומות וכן הלאה. אנשי החברה העדיפו לא לפרסם את התמונות האמיתיות בציבור, כדי לא לפגוע במעמדם של גיבורי העבר ובמיתוסים הכרוכים בהם.
אנחנו רגילים לראות את אישי העבר בדמות גיבורים הוליוודיים רמי קומה, יפי בלורית וצחי שיניים; אבל המציאות אינה סרט הוליוודי, וגדולי הרוח לא תמיד ניחנו בתכונות גופניות מרשימות. אם להביא כמה דוגמאות משלנו, משה רבנו היה כבד פה וכבד לשון, אלישע הנביא היה קירח, ועל רבי יהושע בן חנניה אמרה בת הקיסר "חוכמה מפוארת בכלי מכוער". אולי זוהי אחת הסיבות שהיהדות התנגדה לייצוגים ויזואליים של בני אדם, בניגוד לתרבויות מצרים ויוון הגדושות בפסלים של מלכים וחכמים. אין לנו עניין לדעת מה היה גובהו של אברהם אבינו, ובאיזה אורך היה זקנו של אהרון הכהן. העיקר מבחינתו הוא מה שהם מייצגים, המסרים והתורות שלהם, ועצם השייכות שלנו אליהם.
התמקדות בהופעה החיצונית רק מסיחה את הדעת מהעיקר.
התקופה שאנו חיים בה היא מאד ויזואלית. כל דבר חייב להיות מיוצג בצורה מוחשית, בסרטים ותמונות. מרצה שרוצה לשמור על תשומת ליבו של הקהל, חייב לשלב בדבריו מצגת ויזואלית כלשהי עם תמונות, טבלאות וגימיקים שונים – העיקר שיהיה במה למקד את העיניים המשוטטות.
גם הרגישות האסתטית עלתה. אם כבר הזכרנו את הוליווד, הרי שלמרות כל הדיבורים היפים על "לקבל את השונה", הוליווד עצמה אינה מסוגלת כנראה לתת ייצוג אמיתי לכיעור; אפילו בסרטים כמו "פלא", העוסקים בהתמודדות החברתית של ילד בעל מראה חריג ודוחה, הילד שמשחק את התפקיד נראה דווקא חמוד למדי – ממש לא מעוות להחריד כפי שמתואר בספר המקורי. שחורים ואסייתיים יקבלו ייצוג נדיב בכל סרט, אבל שחקנים מכוערים (וכל שכן שחקניות) לא תמצאו גם אם תחפשו בנרות. כך נראה עולם השקר המשועבד למראית העין.
אבל אנחנו כאמור יודעים שחוכמה מפוארת יכולה לשכון גם בכלי מכוער, ולכן – אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.
(לך לך תשפ"ב)