מערכת שבתוןיאיר שלג
כבר שנים רבות שחג השבועות הוא לא רק חג מתן תורה וחג מאכלי החלב, אלא גם חג הגיור; היום האחד בשנה, וליתר דיוק השבוע האחד בשנה, שבו התקשורת הישראלית מואילה להתעניין באנשים שבחרו להצטרף לעם ישראל. הסיבה היא כמובן העובדה שבשבועות מועלה על נס סיפורה של רות המואביה, הגיורת הראשונה בתולדותינו.
מאז גל העלייה הגדול מברה"מ לשעבר, הפך נושא הגיור מסיפור רומנטי מרגש של בודדים שבחרו בזהות יהודית, לסוגייה ציבורית נפיצה. שכן גל העלייה הזה הביא איתו גם כ-350 אלף עולים שאינם מוכרים כיהודים לפי ההלכה, ומתוך כך גם לא על-ידי המדינה. התוצאה היא של-4% מאוכלוסיית המדינה, אחד מכל 25 ישראלים, אין הגדרה לאומית ודתית ברורה. הם לא מוכרים כיהודים, אבל ברור גם שאינם נוצרים, מוסלמים או דרוזים. בנתונים הרשמיים הם מוגדרים כ'אחרים'. הם לא יכולים להתחתן כיהודים, וגם קבורתם בבתי קברות יהודיים מעוררת מחלוקות רבות.
יסודה של הבעיה בהתעלמות משינויים היסטוריים כבירים. מזה כ-250 שנה, מאז תקופת ההשכלה והחילון, נשברה החפיפה ארוכת השנים בין זהות יהודית לשמירת מצוות. בכל התקופה הארוכה הזו התברר שגם יהודים שאינם שומרי מצוות יכולים להיות מוגדרים כיהודים ואף לגדל צאצאים כיהודים, במיוחד אם הם חיים במדינת הלאום היהודית. גם החרדים אינם מערערים על הגדרתם של היהודים הללו כיהודים. אבל משום מה, כשהדבר מגיע להצטרפות לעם היהודי, מתעקש הממסד הדתי לאכוף על היהודים, באמצעות כוחו הפוליטי, את ההגדרה הישנה, החופפת בין זהות יהודית לשמירת מצוות.
האבסורד גדול במיוחד כשמדובר בעולי ברה"מ לשעבר החיים בישראל. הרי הם לא היו יכולים להיקלט ולהתאזרח בישראל אלמלא היו צאצאים למשפחות יהודיות. רבים מהם זיהו את עצמם כיהודים עוד בברה"מ, ובוודאי שרובם המכריע, קל-וחומר צאצאיהם, חיים בישראל כיהודים: לומדים בבתי-ספר יהודיים, חוגגים את חגי ישראל, וכדומה. חלקם מגלים שאינם מוכרים כיהודים רק אחרי שירות צבאי מפרך, בבואם להתחתן. איזו הצדקה יש לתבוע מהאנשים האלה לעבור את אותו תהליך גיור מייגע הנדרש ממצטרפים שאין להם שום זיקה קודמת לעם היהודי?
דרושה אפוא הגדרת זהות יהודית חדשה, כזו שתתאים למצב שנוצר בעידן המודרני. הגדרה שיסודה לאומי (ולא דתי), אם כי היא לא תתעלם לגמרי מהפן הדתי-מסורתי הקיים בזהות היהודית, שהרי גם זהות לאומית-חילונית לא תכיר כיהודי באדם ההולך להתפלל בכנסיה, או באדם שאינו מציין את חגי ישראל.
אמנת גביזון-מדן אכן הציעה הגדרה כזו, ובעיני זה חידושה העיקרי של האמנה. היא הציעה שבחוק השבות יוגדר יהודי כמי ש"אחד משני הוריו יהודי, או שהצטרף לעם היהודי, ובלבד שאינו בן דת אחרת והוא מקיים אורח-חיים יהודי".
ודוק: אחד משני החותמים על ההגדרה המהפכנית הזו הוא הרב יעקב מדן, ראש ישיבת 'הר עציון', יהודי אורתודוקסי שדווקא לא נמנה עם חוגי 'הליברלים המקצועיים' של הציונות הדתית. אם הרב מדן תומך בהגדרה כזו, משמע שגם העולם האורתודוקסי יכול לחיות איתה. אכן, יש בהגדרה הזו גם חוסרים: מה פירוש 'הצטרף לעם היהודי', או 'מקיים אורח חיים יהודי'. אם נלך לפי האופן שבו היהודי הממוצע מפרש הגדרות כאלה, הייתי אומר ש'הצטרף' פירושו אדם שהוכר כיהודי על-ידי קהילה יהודית כלשהי, ו'מקיים אורח-חיים יהודי' פירושו שחגיו וטקסי מעגל החיים שלו הם חגי וטקסי ישראל.
אילו זכינו, גם עולם ההלכה עצמו היה מכיר במשמעות ההלכתית שצריכה להיות לשינוי הדרמטי שהתחולל בעם היהודי בעידן המודרני. אבל גם אם עולם ההלכה מהסס לעשות זאת, מדינת היהודים מחויבת לעצב הגדרת זהות יהודית שתתאים לשינוי הנסיבות; הגדרה מכילה, שתתאים לא רק לקריטריונים המקובלים בעולם האורתודוקסי אלא לאלה הרווחים ברחבי העם היהודי בכלל.
(הכותב הוא חוקר בתכנית דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה)
(במדבר תשעח)
