הכל שווים בתורה

בתורה אין זכר מפורש למתן תורה דווקא בשבועות (וחכמים אכן נחלקו בדבר התאריך המדויק של קבלתה). אופי החג מתמקד בפן החקלאי, "חג הקציר". ברבות השנים, נתאפיין חג השבועות בסממנים שונים ומגוונים: לימוד תורה, "תיקון" ליל שבועות, ביכורים, מאכלי חלב, מגילת רות, שירת "אקדמות".
אולם דומה שכחוט השני שזור בחג ובסמליו השונים רעיון יסוד בעולמה של יהדות: הכלה ולא הדרה. כך, כבר במתן תורה נצטווה משה להקהיל את העם כולו כדי לקבל את התורה.
לא רק תלמידי חכמים, לא רק גברים או זקנים באים בימים, אלא כל עדת ישראל. אנשים, נשים וטף, חכמי תורה ועמי ארצות. לכולם יש חלק בתורה. רעיון יסוד זה הובלט במשנת חכמים הראשונים. מקצתם יצאו כנגד דעות שביקשו לייחד את לימוד רק למגזר אחד מסוים. וכך, למשל, אמרו בספרי, מדרש ההלכה התנאי לספר דברים: "שמא תאמר יִשְנו [=ילמדו] בני הזקנים, ישנו בני הגדולים?… תלמוד לומר: 'כי אם שמר תשמרון' – מגיד הכתוב שהכל שווים בתורה, וכן הוא אומר (דברים לג, ד) 'תורה צווה לנו משה מורשה קהלת יעקב', 'כהנים לווים וישראלים' אין כתוב כאן, אלא 'קהלת יעקב', וכן הוא אומר: 'אתם ניצבים היום כולכם'"…
רעיון זה בא לביטוי משמעותי גם במגילת החסד, מגילת רות, שאחד ממוקדיה הוא קבלת ה"אחר", הגֵר, וצירופו לעם ישראל.
למרות הכלה זו, התלבטו חכמי ישראל בכל הדורות ביחס ל"אחר" בכלל, ולגֵר בפרט. יש מהם שקירבוהו והכניסוהו תחת כנפי השכינה, ולעומתם אחרים שביקשו להחמיר עליו, להרחיקו ולהדירו. ביטוי מופלא ליחס מֵכיל ואוהד כלפי הגרים, בא בדברי הרמב"ם אגב הלכה שנשנתה בהלכות ביכורים, והלוא גם הן מעיקר "עניינא דיומא".
בתשובתו שנשלחה לרבי עובדיה הגר, דן הרמב"ם בשאלת יכולתו של הגר לומר בתפילה "אלוקי אבותינו", ועל ידי כך להימנע מבושת פנים, שלא תהא תפילתו שונה משל חבריו. שאלה זו נידונה כבר בריש משנת ביכורים (א, ד), בדין מקרא הביכורים, ונפסקה בה הלכה: "הגר מביא [=ביכורים] ואינו קורא שאינו יכול לומר 'אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו'. ואם הייתה אמו מישראל – מביא וקורא. וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר 'אלוקי אבות ישראל', וכשהוא בבית הכנסת אומר 'אלוקי אבותיכם' ".
עמדה דומה מופיעה גם בתוספתא (ביכורים א, ב). אכן, בתלמוד הירושלמי על אתר (ביכורים פ"א ה"ד; סד, ע"א), מובאת דעתו של רבי יהודה, שנראית כחולקת עם סתם משנה ותוספתא: "תני בשם רבי יהודה: גר עצמו מביא וקורא. מה טעם? 'כי אב המון גוים נתתיך', לשעבר היית אב לארם, ועכשיו מיכן והילך אתה אב לכל הגוים. רבי יהושע בן לוי אמר: הלכה כרבי יהודה. אתא עובדא קומי דר' אבהו והורי כרבי יהודה [בא מעשה לפני רבי אבהו והורה כרבי יהודה]".
למרות שפשוטן של סתם משנה ותוספתא מורה בבירור שאין הלכה כדברי רבי יהודה בירושלמי, ולמרות היותו של התלמוד הירושלמי מקור שדרך כלל אין פוסקים על פיו, בוודאי לא כאשר סותר הוא משנה ותוספתא מפורשות, אימץ הרמב"ם, כבר בשחר ימיו, בפירושו למשנה, את דעתו של רבי יהודה בירושלמי, אף שסותרת היא את "סתם משנה". לימים פסק כן גם ב"משנה תורה" (הלכות ביכורים ד, ג), וכך עשה גם בתשובתו לרבי עובדיה הגר.
לא פחות מהכרעת ההלכה, מאלפת היא הלשון האוהבת שנקט בה הרמב"ם בפנותו לעובדיה הגר, שאותו הוא מכנה "מרנא ורבנא, עובדיה המשכיל המבין, גר הצדק, ישלם ה' פעלו ותהי משכרתו שלימה מעם ה' אלקי ישראל אשר בא לחסות תחת כנפיו".
אריכות הלשון בראש התשובה, וכינויי החיבה שבה, מרמזים על יחסו החם של הרמב"ם לנמענו, עובדיה הגר. כך מעידים גם הרטוריקה והתוכן של התשובה (ראו בהרחבה: מעמדו של ה'אַחֵר' במשפט העברי – על יחסם של רש"י ורמב"ם לקבוצות מיעוט בחברה היהודית, מים מדליו 17 (תשס"ו), עמ' 154-119).
בתשובתו כותב הרמב"ם דברים נלהבים בשבח הגרים ובהיותם חלק מן הכלל: "יש לך לומר הכל כתקנם ואל תשנה דבר. אלא כמו שיתפלל ויברך כל אזרח מישראל כך ראוי לך לברך ולהתפלל, בין שהתפללת יחידי בין שהיית שליח צבור. ועיקר הדבר שאברהם אבינו הוא שלמד כל העם והשכילם והודיעם דת האמת וייחודו של הקב"ה ובעט בעבודה זרה והפר עבודתה, והכניס רבים תחת כנפי השכינה, ולימדם והורם וציווה בניו ובני ביתו אחריו לשמור דרך ה' כמו שכתוב בתורה 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' ' וגו'. לפיכך כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות וכל המייחד שמו של הקב"ה כמו שהוא כתוב בתורה תלמידו של אברהם אבינו ע"ה ובני ביתו הם כולם… לפיכך יש לך לאמור אלוקינו ואלוקי אבותינו שאברהם עליו השלום הוא אביך… מאחר שנכנסת תחת כנפי השכינה ונלווית אליו אין כאן הפרש בינינו ובינך. וכל הנסים שנעשו כאילו לנו ולך נעשו. הרי הוא אומר בישעיה (נו, ג) 'ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר הבדל יבדילני ה' מעל עמו' וגו', אין שום הפרש כלל בינינו ובינך לכל דבר… ואל יהא ייחוסך קל בעיניך. אם אנו מתייחסים לאברהם יצחק ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם".
הכרעתו האמיצה ודבריו הנוקבים של הרמב"ם משקפים גם גדלות בתורה, גם "כתפיים רחבות" בפסיקת ההלכה, גם רגישות אנושית מופלאה. ולוואי שמעשהו ישמש דוגמא, אות ומופת גם לחכמי התורה שבימינו.
(בצדבר תשעח)